close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

לילות טבת

אורה רבקה וינגורטד אב, תשסה09/08/2005

האור שאנו מתבקשות לגלות במשימותינו היום-יומיות, אולי אינו צועק כמו התאורה המודרנית אליה התרגלנו, אבל הוא נקנה בעמל רב, ולכן הוא אמיתי ויציב. בעמל הבינה נבנה את ביתנו, ושם נוכל בע"ה להדליק "אור איתן".


    תמיד אהבתי לשבת ולהתבונן בנר האחרון.
    עוד מעט קט הוא יכבה, והחושך יתפוס את מקומו.

    פתאום אני קולטת את משמעות העניין. חנוכה עומד להסתיים, ותכף נשוב כולנו לימי השגרה, ועוד הישר לתוך "לילות טבת" הארוכים והחשוכים...

    אני שמה לב לכך שבחיים שלי יש גלגל כזה, שחוזר על עצמו פעמים רבות, יש "ימי הארה" בהם הכל "זורם", ויש ימים, ולעתים קרובות הם דווקא הימים שאחרי ההארות, בהם אין לי חשק לעשות כלום, הכל כזה חשוך ומדכא.

    אני

    מזהה את המחזוריות הזו בכל תחום מחיי, וכן בכל המישורים - רוחני, רגשי וגופני, אבל המקום בו זה הכי "מכה בי" הוא בבית. יש עתים בהם אני מרגישה חדוות יצירה בכל רגע של שהות בבית, אך לעתים קרובות כל כך העבודות בבית, "משק הבית" בלע"ז, ואפילו הטיפול בילדים, מרגיש כמו שגרה אפרורית ומשעממת. אני יכולה להיות בעבודה במשך שעות, ויהיה קשה, אך אני ארגיש חיות וסיפוק. אך מעט מאוד זמן לאחר כניסתי הביתה, אני מרגישה מין "צמצום" ומחנק. חושך.

    לא תמיד הרגשתי כך. בתחילת הנישואין הכל היה לי חדש ומרתק, כל פעולה בבית היתה חוויה, הייתי "עקרת בית" תוססת ומלאת חיים. אבל ב"גדול" אני כמעט ולא מרגישה כך יותר.

    האמת, שהשבוע הרגשתי הארה גדולה בבית - הבן הקטן שלי התחיל ללכת! לא משנה כמה פעמים עוברים את זה, זו תמיד חוויה מדהימה, כשהילד מתחיל לקחת את צעדיו הראשונים, בכוחות עצמו. אין ספק שלא קל לו לקחת את הצעדים הללו - הוא היה מעדיף לאחוז בידי, ושאני אוליך אותו לכל מקום. אך ברור שרק כאשר אני עוזבת אותו לכמה שניות, אז הצעדים הם שלו, והוא לומד ללכת. והאמת היא, שהחיוך המתפשט על פניו כשהוא מגיע אלי בכוחות עצמו (אחרי הבכי של הנפילו בעצמה), אומר לי שגם הוא מבין את זה...

    עכשיו אני מתחילה להבין שזהו גם הסיפור שלי. הקב"ה מוליך אותנו לכל מיני מקומות, כדי שנראה להיכן אנו מסוגלים להגיע, אך ת'כלס ללמוד ללכת אפשר רק כשאנו לבד. אז הקב"ה קצת "מרפה" את אחיזתו בנו, וזה קצת מפחיד, אבל כל כך שווה.

    משל לדבר ניתן לראות באדם ההולך ביער באמצע סערה, ופתאום הכל מואר מברק, הוא עתה יכול לראות את הדרך בה הוא צריך לצעוד, על אף שמיקומו לא השתנה. כשהאור יסתלק עליו לקום ולהתחיל ללכת, ובסוף הוא עוד יגיע לאור - אור יציב של עיר בנוייה.

    "בינה יתירה ניתנה לאשה". החכמה - הכח ה"זכרי" דומה לנקודת אור זוהרת, נוצצת, אך חולפת. הבינה לוקחת את נקודת החכמה ומפתחת אותה בעמל וביגיעה, "להבין דבר מתוך דבר", כבניין שנבנה לבנה על גבי לבנה.

    לנו כנשים ניתנה משימה - לעבוד גם בלי תאורה - "לא יכבה בלילה נרה", לגלות את האור שטמון שם עמוק בתוככי הלילה.

    ב"ה חודש טבת החשוך - והוא באמת חשוך, הן מבחינת הטבע והן מבחינת המאורעות שבו - מתחיל בכמה ימי הארה של חנוכה. אנו יכולות לקחת את "זכרון האור" ואת הרשמים שהוא הותיר בנו, כצידה לדרך הארוכה שאנו עוד צריכות לסלול בכוחות עצמנו, במשך החורף, עד אביב - הגאולה. ולא רק כצידה לדרך, אלא כמפה המראה לנו להיכן אנו צריכות ויכולות להגיע, והיכן אנו צריכות ויכולות לגלות את ניצוצות האור הסמויות.

    האור שאנו מתבקשות לגלות במשימותינו היום-יומיות, אולי אינו צועק כמו התאורה המודרנית אליה התרגלנו, אבל הוא נקנה בעמל רב, ולכן הוא אמיתי ויציב. בעמל הבינה נבנה את ביתנו, ושם נוכל בע"ה להדליק "אור איתן".

    אפשר לחזור ולהרגיש "חיות" בבית, אך ורק בהעמקת הפעולות ה"משעממות" בעצמם.

    יהי רצון, ותתקיים במהרה הבטחת הנביא זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". ביום ההוא יהפוך החושך לאור, אולי על ידי שנגלה היום שבמעמקי החושך חבוי האור. אז יבנה הבית הגדול והשלם, ובו נדליק "נר תמיד", ויואר העולם כולו באור חי העולמים, לנצח נצחים.
הוסף תגובה
הדפס את המאמר
המלץ לחבר
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
עוד מאורה רבקה וינגורט
עוד בנושא נשים
שם השולח
תוכן ההודעה