close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

כמה עצות לחיים טובים

אורה רבקה וינגורטד אב, תשסה09/08/2005

הוא אורב לנו בכל רגע ובכל מקום, מאיים להשתלט עלינו ולקחת אותנו בשביו - דקה לפני הדלקת נרות, ובמנוחת הצהרים בשבת. בעת קטטה בחדר הילדים, ותוך כדי פטפוטי תלמידים. הכעס(ססססססס...).

הוא אורב לנו בכל רגע ובכל מקום,
מ
איים להשתלט עלינו ולקחת אותנו בשביו -
דקה לפני הדלקת נרות, ובמנוחת הצהרים בשבת.
בעת קטטה בחדר הילדים, ותוך כדי פטפוטי תלמידים.
הכעס(ססססססס...).

האמת היא, שהמשפט הפותח הוא קצת מטעה. הלוואי והיה זה איזה יצור מבחוץ! איום ככל שהוא יהיה, היה הדבר מאפשר לנו להתחמק ממנו בצורה כזו או אחרת. הבעיה היא, שהכעס מאיים עלינו מבפנים, עמוק בפנים, אי שם ממעמקי הבטן. נכון, אולי אנחנו לא תדיר במצב של 'שוברים את הכלים ולא משחקים', אבל לפעמים מספיקה לנו שבירת צלחת, כדי שנצא משלוותינו, בלשון המעטה. בספר "שטיפה זורמת" מגדיר דוד בן-יוסף שבעה שלבים בתופעה שאנו קוראים לה כעס: הרהור, הבהוב, נצנוץ, הצפה, התלקחות, התפרצות והשתוללות. אז נכון, שכאמור, אנו לרוב לא משתוללות מכעס כמו ילדים בני שנתיים, אבל רובנו חוות דרגה כזו או אחרת של כעס באופן יום-יומי.

מה שמוסיף אש למדורה, זה הכעס שלנו על עצמנו על זה שאנו כועסות. כלומר, זה לא שאנו רוצות לכעוס, אנו יודעות שהכעס הוא שורש כל הרע וכו', אבל תכל'ס זה קורה לנו וזה מתסכל.

על פי גרסת האריז"ל לספר יצירה (מובא ב"בני יששכר", כסלו-טבת מאמר א), הקב"ה לקח את האות ע' עם כוח ה"רוגז", ועל ידם הוא יצר את חודש טבת בשנה, וכן את מזל הגדי ואת איבר הכבד בגוף האדם. הדברים כמובן עמוקים ורחבים, ואנו רק ננסה להתבונן מעט במהותו של הרוגז-הכעס, ולהציע כמה כיוונים ישנים בלבוש מחודש, כדי לנסות ולהמשיך לעבוד על המידה הזו.

דבר חשוב שעלינו לזכור הוא ש"אין מפייסין לו לאדם בשעת כעסו...", וכנראה שהכלל הזה נכון לא רק בקשר לאחרים אלא גם לעצמנו - כלומר, כשאנחנו כבר במצב בו "עלה הכעס בחלוננו", אין כל כך לאן לברוח. כאשר אנחנו כבר כועסות - צריך לנסות לעצור את הכעס (ומהר!), ובנוסף עלינו למצוא דרכים לפנות את ה'פסולת הרגשית' הזו, בלי לשפוך אותה על ראשו של מישהו אחר... מה שכנראה עדיף זה לא להגיע בכלל לזירה, וזה יקרה רק ע"י "גשטאלט" שונה לחלוטין. זה כמו להחליף דיאטה מראש, ולהתעמל כראוי יום-יום כדי שלא נחלה (ונצטרך לקחת אנטיביוטיקה).

נשתמש באות ע' שהוזכרה לעיל כמילת מפתח, אך לא כאות, אלא במשמעותה - איבר העין, והפונקציה שלה - הראיה. נבחן שלושה היבטים של הראיה: פרספקטיבה, אלטרנטיבה והתבוננות. ע"י שינוי בצורת ההסתכלות, ננסה להגיע לשינוי בצורת החשיבה שלנו.

- פרספקטיבה - תחושות רבות גואות בסיטואציות מסוימות. הידיעה שבטווח ארוך יותר הדברים עלולים להראות אחרת לגמרי, הוא סוג של "אריכות אף" שיכולה להרגיע. כרגע הילד שלי דומה כמעט ל..., אבל בכל המכלול של מי שהוא, ומי שהוא יהיה, ההתנהגות ה"משגעת" שלו מתגמדת...

- אלטרנטיבה - ישנו משל עממי על שלושה עיוורים שמיששו פיל והתווכחו אם פיל הינו קשה ודוקר (חדק), שומני ועבה (עור), או רך ושעיר (זנב)... ישנן דרכים חילופיות לפרש את מראה עינינו. דיון לכף זכות, ו"כניסה לנעליו של השני", הינן דרכים לפתוח את עצמנו לקבלת פרשנויות "פחות מסעירות" לאירוע שלפנינו.

- התבוננות - כאן דרוש אימון רב של העיניים, אמון של אמונה. אם אנו נאמין באמת שה' משגיח עלינו בהשגחה פרטית, ועוד יותר מזה ש'כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" ("גם זו לטובה"), נמצא את עצמנו מקבלים ב"זרועות פתוחות" אירועים בלתי נעימים, היות וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו עכשיו, ואולי המרכיב ה"לא-נעים" הוא כמרירותה של התרופה או קריאה של הקב"ה להתקרב אליו.

אמונה פירושה הכרה שלי בכך שהקב"ה מנהל את העולם, וממילא אף אדם לא יכול לעשות לי משהו מבלי שה' גזר על כך. ההכרה בשלטונו של ה' בעולם, מפקיעה אותי מהיות שליטת העולם... הרבה פעמים אנו

מתעצבנות כשמשהו "לא הולך" בדיוק כמו שאנו תכננו או רצינו שהוא "ילך". המחשבה שדברים צריכים לקרות כפי ראות עינינו, היא בעצם תוצאה של המידה הלא נעימה הנקראת "גאווה", שהיא שורש הכעס, והיא נובעת מחוסר אמונה חושית.

עד כאן ניסיונות להגיע ל"כושר", כדי לנסות להיות בריאים יותר, אך מה קורה כאשר נצנוץ הכעס כבר מאיים להציף, או כשהוא כבר מתלקח? להלן מספר רעיונות להתמודדות:

- הניגוד לכעס הוא "הארכת אף". הרב גינצבורג מציע לביטוי זה פירוש מציאותי: הארכת אף = הארכת הנשימה. נשימות עמוקות הן סגולה טובה לא רק ל"צירים", אלא גם ל"יצרים". דרך הנשימה מתחזקת הנשמה, וחוזרים להיות "בעלי בחירה" במקום "עבדים" הנשלטים ע"י אש הכעס.

- יש סיפור ידוע שמספרים על כמעט כל גדולי המוסר. לרב היה 'בגד כעס', שהוא היה לובש אותו בכל פעם שהוא הרגיש רצון לכעוס, על מנת לכעוס. כמובן, עד שהוא היה מתלבש כבר היה עובר הזעם... גם אנו יכולות למצוא טכניקות ו"לבושים" שונים ל"האריך את האף" עד יעבור זעם, כי גם פה נכונה האמרה: "הזמן הוא הרופא הטוב ביותר"!

- כאמור לעיל, כשאנו כבר מלאות בכעס, חבל להדחיק אותו, הוא רק יתעם, כמו לבה באדמה... צריך למצוא דרך לפנות את ה"פסולת" הרגשית הזו בצורה מבוקרת. כתיבה הינה דרך מצוינת לעשות את זה. הכי טוב - כתיבה חופשית ללא ביקורת, פשוט למלא עמוד או שניים בלי להרים את העט. אפשר אח"כ לזרוק את הדף לפח...

- יש המעדיפות לנווט את האש המתלקחת לכיוון חיובי. לדוגמא: הסתערות על הכלים בכיור, או כל פעילות אקטיבית מרפה - ריצה, הליכה וכד' (ובכלל, לפעמים פשוט כדאי לצאת מהבית לעשר דקות! גם זו צורה "להאריך אף" כדלעיל).

- כיוון אחר לגמרי הוא להשתמש בכעס כ"פנס קסם", להאיר נקודות שעלינו להמשיך לעבוד עליהן. הרבה פעמים אנו מתעצבנות על מישהו, כי הוא עושה מעשה שמזכיר לנו את עצמנו. ובכלל, כדאי לראות מדוע איננו מוכנות לקבל סיטואציה מסויימת, מה הן התחושות השליליות שקדמו לכעס וגרמו לו להתעורר?

חשוב לשים לב!

ילדינו מאוד רגישים לרגשות שלנו, וכשאנו כועסים הם נוטים לקחת את כל האחריות על עצמם. חשוב להבהיר להם (וגם לנו!) שאנחנו התעצבנו, ולא שהם עצבנו אותנו. וזו האמת! אנו בעלי בחירה חופשית, אין דבר בעולם שמכריח אותנו להגיב בצורה כזו או אחרת. כדאי לנו לזכור שאם אנו כועסות, זה רק בגלל שאנחנו בחרנו לעשות זאת! (מובן שאם צריך, יש להוכיח אותם על התנהגותם, אך על ההתנהגות שלהם, ולא על שלנו).

יתר על כן. הרב קוק אומר (אוה"ק ג, רמג), שכאשר רואים קבוצה שכועסת תדיר, אין זאת אלא כעס שלהם על עצמם, מחוסר יכולת למלא את הריקנות שהם חשים. הרבה פעמים אנו כבר ב"מצב רוח" רגיש בו כל דבר קטן עלול "להקפיץ" אותנו. כדאי לשים לב לגורם של התחושה הזו. הרבה פעמים זו אכן ריקנות, וכמו שאומר הרב קוק (שם) "הכעס בא מחוסר יצירה רוחנית", כשנחסמת האש הרוחנית, היא פורצת בדרכים אחרות.

לפעמים (ראי מאמר בעמוד הראשון) אנו מרגישות את חוסר היצירה דווקא בבית, או כמו שאומר הרב קוק ב"מוסר אביך", הכעס לפעמים בא לאנשי המעלה ב"פגישה פתאומית עם המציאות, העומדת בשפלותה בחיי המעשה". מובן אם כן למה אנו מתעצבנות הכי הרבה בבית... טיפול שורשי, אם כן, יהיה אך ורק להיות יותר יצירתיות, להתפתח ולהתקדם מבחינה רוחנית.

ומה עם הצמצום בבית? נסיים בדבריו של הרב קוק, שבהן נחתום גם את הנאמר במאמר הראשון: "ארך האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה א-להית עליונה. אז ישוב הנטיה הא-להי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ואור צדיקים ישמח" ("מוסר אביך", כעס).

ולנו נשארה עבודה רבה לתרגם את זה לחיי המעשה... לגלות איך "ירידות" הן באמת "עליות".

הוסף תגובה
הדפס את המאמר
המלץ לחבר
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
עוד מאורה רבקה וינגורט
עוד בנושא נשים
שם השולח
תוכן ההודעה