ט"ו בשבט הגיע...

אלו אסוסיאציות עולות לכן עם המילים 'ט"ו בשבט' - פירות? נטיעות? לכשליש מהציבור הישראלי, וגם אנחנו היינו בקבוצה הזו לפני לא כל כך הרבה שנים, "ט"ו בשבט" אומר משהו נוסף - תעודות.

השם כידוע מורה על המהות, מהו באמת הקשר העמוק בין האדם והאדמה? המהר"ל מצביע על כך שהאפיון המרכזי של האדמה היא היותה מקום שבו דברים יוצאים מן הכוח אל הפועל. כל הזרעים הטמונים באדמה מכילים פוטנציאל אדיר, מה שמכונה "בכח", וכשהם יוצאים בצורת צמחים ופרות, זוהי יציאתם ל"פועל". כך גם "האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל" (תפארת ישראל פ"ג) . יש בנו המון המון כוחות (למי לא אמרו להוריו, לפחות פעם אחת באסיפת הורים, שיש לו "הרבה פ-ו-ט-נ-צ-י-א-ל"?) ועבודת החיים שלנו, היא להוציאם לפועל. אלא שכאן מוסיף המהר"ל הערה מהפכנית - "כי תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל, שהוא יציאה אל הפועל..." (שם). ומוסיף הוא ומבאר, שאל לנו לחשוב שעם יציאת שלמות האדם (מן הכח) אל הפועל, אז יוצאת שלמותו לגמרי אל הפועל, אלא שמטבע בריאת האדם, כל כמה שהוא מוציא את כוחותיו לפועל, הוא נשאר עוד ב"כח". מכאן גם ברור מדוע דווקא האדם נקרא על שם האדמה, הרי הרבה בריות נוצרו מן האדמה, שכן רק אצל האדם, היציאה מן הכח אל הפועל, היא עצם מהותו! כלומר- התכלית היא העמל (כפי שציטטנו לעיל) ותהליך ה"יציאה", ולא התוצאות.

כשחשבתי על הדברים האלו, קצת צחקתי על עצמי, כי כשעבדתי על הגינה שלי, הרגשתי צורך לראות מיד גינה. לכן לא קניתי זרעים או פקעות, אלא שתילים עם פרחים... לא היתה לי סבלנות להתעצם עם תהליך הצמיחה, חיפשתי מיד הישג - גינה פורחת. אני לא חושבת שזה דבר נורא, אלא שאם זוהי דרך הפעולה בחיים, יכול הדבר לגרום לתסכולים רבים. לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם אנו נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם (כלשונו של הרב קוק) ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחות יותר...

הדבר נכון במיוחד עבורנו, כנשים ואמהות. כמה אנו מיחלות לראות פירות לעמלנו ב"חינוך", אלא שאלו לא תמיד נראים לעין... ובעבודות הבית... הדבר שאותי תמיד מתסכל בנושא, הוא שזה פשוט לא נגמר! הכיור מתחיל להתמלא מיד אחרי שסיימנו לשטוף כלים , הכביסה תמיד מלוכלכת, והרצפה תמי נזקקת לשטיפה... אך אולי דרך העבודות הללו, אנו מקבלות תזכורות יום-יומיות לזה ש"תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל...", ושהעבודה הרוחנית שלנו, וכוחותינו המחכים לצאת אל הפועל, הם באמת אינסופיים.

בהבנת היסוד הזה, אנו מתקנים גם את חטאה של האדמה. ה' אמר בבריאה "תדשא הארץ ... עץ פרי עושה פרי" (בראשית א, יא) אך היא למעשה הוציאה "עץ עושה פרי" (א, יב). מסביר הרב קוק (אוה"ק ג) שהארץ חטאה בזה שהיא ראתה טעם רק בפרי, בתוצר - תוצאה, ולא הבינה שהקב"ה ייעד טעם מתוק לתהליך בעצמו.

לכן אמרתי, שלפי דעתי ה"שידוך" בין "ט"ו בשבט" ותעודות הוא לא כל כך מוצלח. אומנם השיר מורה כי "השקדיה פורחת ... ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות..." אך במשנה היום הזה מכונה "ראש השנה לאילן" (ר"ה פ"א מ"א) ובו כדברי רש"י "עלה (עולה) השרף באילנות ונמצאו הפרות חונטים מעתה..." (גמרא שם יד, א). בט"ו בשבט לא חוגגים עם סל פרות, זה מתחיל רק בשבועות (ביכורים)... ט"ו בשבט חל עוד בשלהי החורף, כשאביב-הגאולה עוד רחוק. הרש"ר הירש מצביע עלכך ש"ימי חורפי" בתנ"ך (איוב כט, ג) הוא כינוי לימי הנעורים (שלא כבשפות אחרות בהם הוא בעל קונוטציה שלילית, בהקשר לימי הזקנה). המשותף בין החורף והנעורים, הינו כוחות רדומים וספונים, שמתעוררים אט-אט וקמים לתחייה. (במעגל השנה - ט"ו בשבט).

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן (על הפירות נידונים - גם כן בשבועות). והאדם, שנמשל לעץ-השדה, נידון בו גם הוא, על תהליך הצמיחה שלו.

התעודות מנציחות הישגים, הן בציונים הלימודיים, והן בהערכה של ההתנהגות. התעודה באופן כללי מעבירה את המוקד מהעמל, ההשתדלות והמאמץ, אל התוצאות (כמובן שמשכללים גם "השתדלות" עם שאר הנתונים, אך ההערה הכללית עומדת בעינה...). נעיז ונאמר עוד, שאת הערכת מידת העמל, באמת, איש לא יוכל לעשות, אלא האדם בעצמו, וכמובן - הקב"ה.

אם אחת מן הקוראות היא בעלת השפעה ב"משרד החינוך", אולי היא תפעל בעניין... אך האמת היא שאין זאת כוונת המאמר. בט"ו בשבט כדאי לנו לבדוק, מהם המסרים שאנחנו מעבירות לילדינו - האם הדגש בבית הוא על עבודה והתקדמות או על השגיות? ובעיקר לגבי עצמנו - אנו נותנות לעצמינו "תעודות" לעיתים קרובות, והרבה מאתנו שייכות לסוג הטיפוס ה"קשוח", שלא נותן תעודה מחמיאה במיוחד. כדאי לנו להתחיל להעריך את הצעדים הקטנים שאנו עושות, בדרכה של צמיחתנו, האינסופית.