close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אני לדודי ודודי לי

אורה רבקה וינגורט  ל אב, תשסה  9/4/2005

במעלה הר הזיתים, מול הר הבית, תחת השמש הלוהטת, בעת הלוויה החוזרת של אחד מן הקדושים שהיו קבורים בחבל-קטיף, אמרה לי אשה יקרה מן המגורשים: "יש רגעים בהם אין לאדם מה לומר...".


במעלה הר הזיתים, מול הר הבית, תחת השמש הלוהטת, בעת הלוויה החוזרת של אחד מן הקדושים שהיו קבורים בחבל-קטיף, אמרה לי אשה יקרה מן המגורשים: "יש רגעים בהם אין לאדם מה לומר...".
המשפט הזה ממצה עבורי את התחושות והרגשות של הימים והשבועות האחרונים. עת לחשות.
בשעה שהגוף מדָמֶם, הדבר הנכון ביותר הוא לעמוד דוּמָם – "ויִדֹם אהרן". זו איננה שתיקה הבאה בלית-ברירה, כיוון שלא מוצאים את המלים הנכונות, אלא שתיקה הנובעת ממקום עמוק בנפש, מעל הדיבור ומעל השכל. "שתוק – כך עַלֵה במחשבה לפני" (כדרשת החסידים). יחד עם התחושה העמוקה שנכון לשתוק, מלווה אותי
גם המחשבה: "אני לא מבינה". אמנם, הבעש"ט שנן באזני תלמידיו כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (כתר-שם-טוב, ג). הרמה הגבוהה ביותר ביחסינו עם הקב"ה, היא במצב בו לאחר שהעמקנו בכל יכולתנו, בהבנת ההנהגה האלוקית ורצונו, אנו מתעלים לתודעה שהוא נשגב מבינתנו.
אפשר להבהל מאיבוד השליטה על המצב, הכרוך בהודעה ש"אני לא מבין" ו"הדברים אינם מסתדרים" (אפילו מבחינה אמונית), אך שבירה זו יכולה להוביל למקום גבוה עוד יותר בנפש האדם, מקום המצוי מעל לשכל האנושי, "דעת עליון".
לדברי אדמו"ר הזקן (לקו"ת, ראש השנה, נא, ג), זו מהותו של השופר. צעקה פשוטה הבאה מהבל הלב, שהוא מעל השכל. הקול הפשוט הזה, הבא עוד לפני חיתוך אותיות הדיבור, שהם כלי הביטוי של המחשבה, הוא הקול הקרוב ביותר אל הדממה. לא מקרי הוא שהשופר נלקח מקרני הבהמה, שמיקומם מעל לשכל.
קולות אלו הם שפותחים את חודש אלול, ומלווים אותנו לכל אורכו. חודש אשר מזלו "בתולה", אשר "איש לא ידעה". הקולות הללו מובילים אותנו לתקיעה הגדולה של ראש השנה, בו אנו ממליכים את הקב"ה. המלכת הקב"ה היא הכרה בכך, שהוא – ורק הוא – מנהיג את העולם, ברצונו החופשי, הנעלה משכל אנוש.
הכרה זו מבטלת אותנו מכל תחושת "יש" – אשליית שליטה, נפרדות, ורצון נבדל מהבורא – בבחינת "עשה רצונך כרצונו". לפיכך אלו ימי רצון (שאף הוא, כמבואר בחסידות, עליון מן השכל).
הביטול הזה משתקף גם בשמם של הימים הללו, ימי הרחמים, בהם מרבים בקריאת י"ג מדות הרחמים. ה"רֶחֶם" הוא מקום ה"ביטול" המקסימלי, בו העובר בטל לאמו לגמרי, וכל חיותו ממנה. רצונו של העובר "להתנתק" מאמו, להיות עצמאי ולשלוט על חייו, יובילוהו למוות... היכולת שלנו להתבטל לקב"ה, היא זו שבאופן פרדוכסלי מובילה לחיים, להם אנו מייחלים כל כך בתפילות הימים הנוראים. התקופה הזו יוצרת מין "רחם" בזמן. ארבעים היום מר"ח אלול עד לאחר יום הכיפורים מקבילים לארבעים הסאה שבמקווה הטהרה, בהם האדם טובל ובטל ב"מקווה ישראל ה'", וחוזר למצב "עוברי".
ההכרה שנחתה עלינו בתקופה האחרונה, בצורה כל כך ברוטאלית, של "לא יודע כלום...", מובילה אותנו במובן מסויים לשיא הקשר עם הקב"ה, שכן זו "תכלית הידיעה", וידיעה כידוע עניינה חיבור: "והאדם ידע את חוה אשתו".
כפי שמעיר הרב גינזבורג (בספרו "תום ודעת", וראה שם בהרחבה), הדברים נכונים גם בקשר הזוגי. רמה נמוכה יחסית של קשר בנויה על בסיס ההכרה ההדדית, ודווקא רובד עמוק וגבוה יותר של קשר מתבסס על ההכרה בכך, שככל שאני מכיר יותר את בן-זוגי, אני מגלה שאני בעצם לא יודע עליו כלום. אולי מטעם זה אומרים, שקשר אינו נבדק ביכולת לנהל דו-שיח מלהיב, אלא ביכולת לשתוק ביחד. השתיקה המשותפת מצביעה על עומק הקשר, שהוא אינו ניתן להסבר כלל. "אני לדודי ודודי לי" – זהו קשר ב"עצם".
חודש זה הוא הזמן להכיר בעומק הקשר שבינינו לבין הקב"ה. עומק שהינו יציב ואיתן יותר מכל דבר בעולם. אחדות העומדת בכל מבחני החיים, אהבה שאינה תלויה בדבר, שחיה וקיימת גם אחרי "שבירת הלוחות" – תקיעה, שברים-תרועה, תקיעה. זוהי אהבה החזקה אפילו מן ה"חורבן" של החודש הקודם. למעשה, תמציתה היה גלום כבר בזמן החורבן עצמו. בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה (יומא נד, ב). הסוד הזה, שהיה לפני ולפנים, פורץ החוצה בחודש אלול – המלך בשדה, ואנחנו שם איתו...
אבא רחום –
ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו!

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה