הוסף למועדפים|
 
תכנים|שו"ת ברשת|מוצרים 
 
 
התחברות-שלום אורח
 
 
  
 
גשם, גשם בא!
 
עוד מאורה רבקה וינגורט
עונת המעבר
חג האסיף
למה נגרע?
מהו אלול? מהי תשובה?
בקי ברצוא, בקי בשוב
נחמו נחמו עמי
קומו לרקוד!
התקשרות
ביום חתונתו
יחד שבטי ישראל
 
עוד בנושא נשים
עונת המעבר
חג האסיף
למה נגרע?
מהו אלול? מהי תשובה?
בקי ברצוא, בקי בשוב
נחמו נחמו עמי
קומו לרקוד!
התקשרות
ביום חתונתו
יחד שבטי ישראל
 
 
גשם, גשם בא!

אורה רבקה וינגורט  כב חשוון, תשסז  11/13/2006

כולנו מחכות לו, לגשם. קודם כל, לגשם כפשוטו, מעבר לכך – לפרנסה ולסיפוק צרכים בסיסיים. אנו מצפות גם לדברים אותם מסמלים הגשם והמים – לתורה, לאהבה, ובכלל ל"שפע" חדש, כל אחת לפי צרכיה ורצונותיה. השאלה הגדולה היא: האם יש משהו שאנו יכולות לעשות על מנת להביאו? האם שאלת 'מתי ירד גשם?' קשורה רק לחזאי מזג האויר, או שיש לה שורשים ואחיזה בנפשנו?
.......................

כולנו מחכות לו, לגשם. קודם כל, לגשם כפשוטו, מעבר לכך – לפרנסה ולסיפוק צרכים בסיסיים. אנו מצפות גם לדברים אותם מסמלים הגשם והמים – לתורה, לאהבה, ובכלל ל"שפע" חדש, כל אחת לפי צרכיה ורצונותיה. השאלה הגדולה היא: האם יש משהו שאנו יכולות לעשות על מנת להביאו? האם שאלת 'מתי ירד גשם?' קשורה רק לחזאי מזג האויר, או שיש לה שורשים ואחיזה בנפשנו?
מקובלנו, כי "שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים..." (תענית ב, א), ואם כן – לכאורה העניין כולו בידי שמים. יחד עם זאת, בדרך משל, גם כאשר לאדם יש מפתח, הוא פותח לרוב את הדלת – רק אם מישהו דופק... ואכן, מצאנו כבר בתחילת הבריאה "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" (בראשית ב, ה), וכפירוש רש"י (שם): "ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". אם כן, ירידת הגשמים תלוייה בעבודת האדם, וכדברי חז"ל על שאילת הגשמים "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה" (תענית, שם).
הבה נבחן כמה דרכים אפשריות לעבודה, ויהי רצון שיעירו ויעוררו אלו את הקב"ה לפתוח לנו את אוצרו הטוב. ישנם, כמובן, כיוונים רבים, מהם אף המפורשים בפרשת "והיה אם שמוע", אך להלן בחרנו להתמקד – לא בתחומי העבודה הכלליים, כתפילה וקיום מצוות, אלא – בכמה זוויות ודגשים נשיים.

גשמים ולידה
מהם שלשת המפתחות שלא נמסרו ביד שליח? מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים (שם). לכל אחד מן המפתחות מביאה הגמרא ראייה מהכתוב לכך שהוא נמצא בידי הקב"ה. מתוך הפסוק המובא עבור המפתח של 'חיה' נוכל לעמוד על מהותו: "ויזכר א-להים את רחל וישמע אליה וגו' ויפתח את רחמה" (בראשית ל, לב). נמצינו למדות, שמפתח של "חיה" הוא מפתח הילודה. פשט הכתוב עוסק בפקידתה מן העקרות, אך מובן כי זהו תחילתו של תהליך המסתיים בלידה (ומעניין, כי יום פטירת רחל אמנו הוא בי"א מרחשוון, בסמיכות לזמן בקשת הגשמים). אף בספר שמות (א, יט), מכנות המיילדות את נשות ישראל היולדות בשם חיה "כי חיות הנה".
נראה מכאן, שיש קשר מהותי בין הגשמים והלידה, וניתן להשליך ממפתח אחד על חבירו. בפשטות, שני המפתחות פותחים את הפתח לשפע עצום היורד מן השמים – מים חיים ונשמת חיים. יש להעיר, כי "עיקר תולדותיהן של צדיקים – מעשים טובים. נמצא, שהמצוות ומעשים טובים וכל עבודת ה' הם בחינת הולדה" (לקו"מ תנינא, ד). ובמובן רחב יותר "לפעמים יש, שהמוחין והשפע אלקי הוא בהעלם, בבחינת עיבור ... והגילוי זה בחינת לידה" (לקו"מ כא, ז).
להלן נתבונן בכמה נקודות הקשורות לעבודה רוחנית-פנימית, שיכולה ללוות את תהליך הלידה, על מובניה השונים, ומתוכן ננסה להכין את עצמנו לירידת הגשמים.
 
הצעקה
לפני הלידה, כל ציר יכול להביא את האשה להיות בבחינת 'ציר' (שליח-ציבור) לתפילה. ככל שמתקדמים לקראת הלידה, מגיעות נשים רבות לשלב שמעבר למילים – ל"צעקה". צעקות בשעת הלידה יכולות להיתפס אצלנו כחולשה, לנוכח חוסר האפשרות להתמודד עם הכאב, אך הזוהר תופס צעקות אלו כמלאות עוצמה. על פי הזהר הקדוש (פנחס רמט, ב) הצעקה בשעת הלידה היא זו שמאפשרת את הלידה! לדברי הזהר, האיילה מרימה שבעים קולות בשעת הלידה, כמניין התיבות שבמזמור "יענך". ומכאן הסגולה לומר עבור אשה המתקשה לילד את פרק כ' בתהילים "יענך ה' ביום צרה", שבו שבעים תיבות.
כך מופיע גם במדרש תהילים (פרק מ"ב) "כאיל תערוג על אפיקי מים" – האיילה רחמה צר והיא נמצאת בצער בשעת הלידה. בצערה היא צווחת לקב"ה, והוא שומע צעקתה ושולח נחש שיכישנה, ומתוך כך היא יולדת. המדרש שם ממשיך בתיאור הבא: "האילת היא החסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האילת והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להקב"ה, וקורע לה את התהום, והמים עולים לה, זהו כאיל תערוג על אפיקי מים". הרב גינצבורג שליט"א מציין, כי מסמיכות המדרשים נראה, שהחיות פונות דווקא לאיילה, משום שבכוחה לצעוק, ובצעקתה היא פותחת פתח בכל המובנים. הרב מוסיף, שחסידותה של האיילה היא, כי בשעה בה היא צווחת על לידתה מגיעות אליה החיות, והיא מסוגלת להסיח את דעתה מכאבה הפרטי ולעסוק בכאב הכללי. מתוך חווייתה האישית היא חשה בחסרון העולם, וצועקת עבורו על הגשמים...
עוצמת הצעקה באה מתוך כך ש"הצעקה היא בלב" (זהר שמות כ, א), ומפני שבעבודה הקולית יש שחרור של הכאב הפנימי ואפשרות הרפייה במקום ההתכווצות הטבעית בזמן כאב. צעקות האיילה מלמדות אותנו גם כיצד להעלות את צעקותינו לסוג של תפילה, בעזרת מכוונות כלפי שמים.
[בעניין הצעקה עסקנו בהרחבה בגיליון 17, אדר ה'תשס"ה].

צדקה
רבי נחמן מברסלב אומר, שסגולה לילד היא נתינת צדקה (עייני ליקוטי תפילות ל' בסופו). "וסגולת כוח הצדקה – להרחיב ולפתוח הפתח יותר יותר" (לקו"מ תנינא ד, ג). בדומה לכך מצאנו בחז"ל את הסיפור על אבא חלקיה ואשתו שביקשו גשמים עבור כלל ישראל, והעננים נראו קודם כל מצידה של האשה. לתמיהת חכמים על כך, השיב אבא חלקיה: משום שאשה נמצאת בביתה, ונותנת פת לעניים, וקרובה הנאתה, ואני נותן זוז ולא קרובה הנאתו (תענית כג, ב).
מהו הקשר בין צדקה ופתיחת צינורות השפע הא-להי? נראה בפשטות שיש כאן סוג של מידה כנגד מידה. אם אנו רוצות שהקב"ה יפתח לנו את אוצרותיו, וירעיף עלינו טובה – עלינו לנהוג כך גם כלפי אחרים. מתיאור הגמרא נראה שדווקא האשה הגיעה למדריגה גבוהה יותר בעבודת הנתינה. אמנם איננו נתקלות בדרך כלל באנשים הרעבים לפת לחם המתדפקים לפתחנו, אך מעברה הפנימי של הדלת יש ויש כאלו. כאשר אנו מאכילות את בני המשפחה, האם לא מתקיים בנו הפסוק "הלא פרוס לרעב לחמך?" (ישעיהו נח, ז).
מעבר לכך, יש לאשה מעלה על האיש ביחס לנתינה, בכך שהיא יודעת לזהות את הצורך האמיתי של האדם, ובכך "קרובה הנאתה". הבינה היתירה שניתנה באשה יכולה לעזור לה לזהות לא רק אם אדם רעב ללחם (ואיננו רק רוצה כסף), אלא אם מישהו רעב לאהבה, או צמא לתשומת לב... (מעין הדברים שמענו מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א). אשתו של אבא חלקיה גם מלמדת אותנו להשתמש בכשרונותינו ויכולתנו המעשית בשביל להטיב. לא להסתפק בעזרה ב'כוח', אלא להוציאה אל הפועל ולפתח את הנתינה עד תומה.
הדברים אמורים קודם כל לגבי נתינת צדקה כפשוטה, כהבטחת הקב"ה על נתינת המעשר (כולל מעשר כספים): "הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). יש עניין להתפלל שנזכה לתת לעניים הגונים בנפש חפיצה, וה' ישיב לנו בכפל כפלים. הנתינה פותחת צינורות לשפע חדש, והשפע החדש נותן הזדמנות לנתינה נוספת. "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו ... והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה" (דברים כח, יב). קבלת טוב אלקי מחייבת אותנו להמשיך שפע ולפעול לרווחת העולם כולו.

פתיחה מלאה
כל תרגילי הנשימה שלומדים לקראת הלידה, התנוחות השונות וכד', מכוונים לדבר אחד: 'להיפתח'. כידוע, היכולת להגיע ל'פתיחה מלאה' נעוצה ביכולת להרפות. כך גם כלפי שמיא "הרפו ודעו כי אנכי א-להים" (תהילים מו, יא). האפשרות שלנו לקבל את ריבוי החסד האלקי נעוצה ביכולת שלנו לפתוח את עצמנו ולהיות "כלי" ו"צינור" לקבלת השפע (עייני לקו"מ תנינא ד, ד). הדבר דורש מאתנו 'לשחרר שליטה' – לתפוס כי יש מנהיג לבריאה, והוא המכוון והשולט בכל, 'הוא עשנו ולא אנחנו'. אחד הרגעים שאפשר להגיע להכרה ברורה בזה הוא בשעת הלידה. לפני הלידה מתכננים, מדמיינים, מחליטים מה רוצים או לא רוצים, אך בסוף זה קורה בדיוק בעיתוי ובאופן שה' רצה.
תינוקות נולדים בידיים קפוצות, ואנשים נפטרים עם ידיים פתוחות. אמר מי שאמר, שרמז יש כאן: כל עבודתנו כבני אדם היא שחרור השליטה המדומה על המציאות, והיפתחות לרצון ה'.
צדיקים דרשו על הפסוק "לא תעשון כן לה' א-להיכם" (דברים יב, ד), שלא נאמר לקב"ה "כן" – כך צריך להיות ולא אחרת. והדבר נכון דווקא בדברים שהם "לה' א-להיכם". לא להתקבע ולנסות לקבע את הקב"ה בתוך התכניות שלנו. הדבר חשוב במיוחד בעבודת ה'. יכול להיות, למשל, שתכננתי לעמוד לתפילה, אך אם באותו הרגע הילד שלי צריך אותי – זהו רצון ה'. (ראי בהרחבה "דברי חיזוק" לשמחת בית השואבה).

גשמים והנקה
עד כה עסקנו בשלשה מוקדים של עבודה: צעקה (=דיבור), צדקה (=מעשה) ועבודה פנימית (=מחשבה). לנקודה האחרונה ננסה לתת ביטוי מעשי מסויים.
לדברי ה"חזון-איש" (אמונה ובטחון פ"ב) דרגת האמונה של האדם באה לידי מבחן במידת הביטחון שלו. אם אנו רוצות לדעת עד כמה אנו מאמינות בכך שה' הוא השולט בעולם, אנו יכולות לבדוק כמה אנו בוטחות בו שהוא יספק את כל צרכינו. כיצד נחזק את בטחוננו בו? דומה כי זהו דבר שיכול להתפתח אצלנו דרך הצימאון לגשמים.
ההבדל הבסיסי בין ארץ ישראל וארץ מצרים, כפי שמתארת התורה, הוא, שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), בניגוד לארץ מצרים בה "והשקית ברגלך כגן הירק" (שם יא, י). במצרים ההשקייה מתבססת על הנילוס הזורם כל השנה, ובארץ ישראל אנו מצפים לגשמים. כפי ששמענו מהרב משה שפירא שליט"א, מצרים מסמלת את היציבות; במצרים היה "ביטוח" – שפע חיים תמידי (ובימינו: ביטוח חיים, ביטחון כלכלי, ביטוח רפואי, ביטוח משלים). לעומת זאת, בארץ ישראל אנו תלויים מדי יום ביומו בחסדו של הקב"ה. נמצא, שדווקא הצורך שלנו במים מעמיק את הקשר שלנו עם הקב"ה. חיזוק הקשר בינינו, אף מביא עמו שפע נוסף המורעף עלינו.
בתבנית דומה ניתן לראות את ההנקה. לאחר שהוא יוצא מכלל "עובר" הבטל לגמרי לאמו, התינוק נשאר תלוי באמו ביחס למזונו. תלות זו פוחתת והולכת בחודשים, ובשנים לאחר מכן, בהדרגה. בכל מקרה, הצורך הבסיסי של התינוק שנולד, במזון מן האם, מבטיח פיתוח קשר נפשי עמוק בין האמא לתינוק. לפיכך, אולי ניתן לומר, שתכלית ההנקה היא הקשר בין האם והתינוק, והאמצעי לכך הוא החלב, המזון. ההנקה היא הענקה, ומעידה על כך שפיעת החלב מכנגד הלב (ראי ברכות י, א).
דבר מדהים נוסף בהנקה הוא, שהתנובה היא בהתאם לדרישה. ככל שהתינוק יונק יותר, כך האם מפיקה יותר חלב. בזה בא לידי ביטוי כל האמור עד עתה: "הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא, יא). ככל שנפתח את פינו, את ידינו ואת לבנו לה', בעז"ה יפתח לנו אוצרו הטוב של הקב"ה, ונזכה להמון גשם, רוח, אור וברכה.
 


הוסף תגובה
הדפס
המלץ לחבר
שמור
+
-
גודל אות
הוסף תגובה-
שם מלא:
כותרת:
תוכן:
סגור


 
תגובות
 
 
 
תכנים
מגזין
כתבות
ערוצים
מאמרים
דעות
שירותים
המרת תאריך עברי ללועזי
מילון עברי/ אנגלי
ייעוץ ובניית אתרים
תיבת דואר שורש
הנצחות וברכות
כיף
סאטירה
משחקי פלאש
כרטיסי ברכה ממוחשבים
עוד בשורש
אמירת קדיש לע"נ
למורים, בעין חינוכית
סדנאות למורים בנושאי אמונה
שותפים לדרך
אמירת משניות לעילוי נשמת
אמירת תהילים לעילוי נשמת
הובלות דירה
מרכז האשראי לעסקים
פסוקים ומשניות לפי השם
חנות ספרי יהדות
קשר
צור קשר
אי מייל ישיר