close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הבריחה אל החסד...

הרב יניב חניאכה ניסן, תשסד16/04/2004

כבר בתקופה שקדמה לשפל הכלכלי הנוכחי ולמצב הקשה שהוא הביא על חלק ניכר מהציבור ניתן היה להבחין בתופעה מעניינת הנראית במבט ראשון חיובית מאוד בתחום החסד. עמותות וגופי חסד רבים קיימים בארצנו, וברובם מנוהלות על ידי הציבור הדתי, עמותות העוסקות בחלוקת מזון, בגיוס כספים למשפחות, בהקמת וניהול בתי תמחוי, בחלוקת כריכים לילדי בתי ספר ועוד... ועוד... האם זו תופעה ברוכה בלבד, או שיש מה לשפר?

כבר בתקופה שקדמה לשפל הכלכלי הנוכחי ולמצב הקשה שהוא הביא על חלק ניכר מהציבור ניתן היה להבחין בתופעה מעניינת הנראית במבט ראשון חיובית מאוד בתחום החסד. עמותות וגופי חסד רבים קיימים בארצנו, וברובם מנוהלות על ידי הציבור הדתי, עמותות העוסקות בחלוקת מזון, בגיוס כספים למשפחות, בהקמת וניהול בתי תמחוי, בחלוקת כריכים לילדי בתי ספר ועוד... ועוד... קשה מאוד, כמובן, לבוא בטענות למי שמחליט להקדיש את זמנו ואת כספו לציבור הרחב והנזקק וכמובן שאין מקום להתלונן על כך שמאכילים רעבים. אולם, בכל זאת, ישנה מין הרגשה לא נוחה בזמן האחרון לנוכח הריבוי הגדול של הגופים

המקצועיים בתחום... ה"חסד" (כפי שזה נקרא במילה אחת) הפך להיות "מקצוע" של רבים וממילא קבלת החסדים הפכה להיות מקצועם של אחרים. פעמים רבות בזמן האחרון אנו שומעים ביטויים כמו "אני עוסק בחסד" כהגרה של דרך חיים כשהכוונה היא תמיד לחלוקת מזון, בגדים וכיוצא בזה. אינני פסיכולוג ואין לי עניין (כרגע) לנתח את השאלה האם נתינת כספים למשפחות תורמת להן או מזיקה כשיטה (ולמען הסיר ספק נאמר כבר כעת: אני חושב שכשמישהו רעב, חובה להאכילו, הבעיה מתחילה כשזה הופך לשיטה, לדרך חיים ולתפיסת עולם אצל הנותנים ואצל המקבלים). אני חושב שככלל כולנו גם מרגישים בבעיה כאשר פעילות החסד היא מקצוע של ממש, לא מזמן היתה כתבה ב"גלובס" על ה"אימפריה הכלכלית המצליחה" של אחת עמותות החסד המגלגלת מיליונים, כתבה שהשאירה טעם רע שהחסד יכול להיות גם עסק משגשג... לא חס וחלילה במובן שמייסדי העמותות "דואגים למשכורת של עצמם" אלא במובן שעצם חלוקת המזון (וקבלתו, אין לשכוח) הופכת לעניין המרכזי... עסק. כלל בורסה חשוב קובע שכאשר משקיע "כבד" רואה שכל הציבור מצטרף כאחד לבורסה- זה הזמן בשבילו לפרוש... וכך, כאשר אנו רואים שה"חסד" הוא "עניין" בפני עצמו ושכמעט כל עשרה אנשים יש להם עמותת חסד משל עצמם, יש מקום לבחון את התופעה מחדש. לעניות דעתי, יש בתופעה גם לא מעט בריחה. כאשר נוכחנו לדעת שקשה לנו להגיע אל הציבור הרחב עם אידיאלים, מצאנו שאפשר להגיע לכולם עם אוכל וכספים. כי מי יסרב לקבל ממך ארוחת צהריים חמה? איזו אם תסרב לקייטנות אימהות במחיר סימלי? וגם מי שלא תוכל להגיע אליו עם עקרון של קבלת תורה ומצוות ישמח להשתתף בחגיגת בר מצווה בחינם... ועל זו הדרך. העניין נוגע גם לחלוקת משאבים, וכאשר התורמים מתמקדים בחלוקת אוכל (וכאן בגולן, גייסנו טונות של פרי לחלוקה בשעות מספר, כאשר תרומות לעבודת שטח אנו מתקשים מאוד (בלשון המעטה) לגייס). בטווח הרחוק, אנו צריכים לפתח את הצד הרוחני של הציבור, זה המקום שבו יש לבצע את ההשקעות האמיתיות (שוב, אחרי שהשבענו את כל הרעבים באמת)... אווירה של התעלות ציבורית וקידום הרמה הכללית בתחום הרוח תגרום ממילא להקטנת ממדי העוני וממדי הנצרכות. רק "פתרון כולל" של תרומה רוחנית לעם ישראל במצבו היום יכולה להביא את מעגל הקסמים של הנצרכות לסיום ורק עבודה אמיתית בתחום הרוחני של עם ישראל תקדם פתרון של קבע. כמו תמיד, אין לחפש את הפתרון מתחת לפנס ולהשקיט את הצורך המיידי בלבד, יש צורך בבניה לטווח רחוק, בקידום החשיבה העמוקה, היחס הנכון לממון ולעני, בניית מערכות של הפצת האור הרוחני שביהדות וממילא רבים מאוד מצרכי החסד יפתרו. מדוע אנחנו מצליחים לדפוק על דלתות עם חבילת מזון גשמי בידינו ומתקשים מאוד לדפוק על אותה דלת עם חבילת מזון רוחני? האם אנו לא חשים את הצורך האמיתי, הרעב המוחלט, לאמירה רוחנית ברורה? זה הזמן להפנות משאבים גם לתחום ה"חסד הרוחני"... שבאופיו, כמו חסד גשמי, יטיב גם עימנו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה