close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

תיקים באפילה

יוני לביא/ חברים מקשיביםיג כסליו, תשסח23/11/2007

הפעם היחידה בחיי בה פגשתי בך פנים מול פנים, אדוני ראש הממשלה, הייתה לפני שלוש עשרה שנה. אני אז שישיסט צעיר ואתה ראש העיר הנבחר של ירושלים. בעקבות ההצלחה בבחירות לעירייה...

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון הנוער "עולם קטן"


מכתב גלוי לראש הממשלה אהוד אולמרט
לקראת ועידת אנאפוליס


אדוני ראש הממשלה.
שוב זה קרה. שנה שנייה ברציפות שסקר ציבורי מכתיר אותך בתואר 'הפוליטיקאי המושחת ביותר במדינת ישראל'. נו טוב, עם רשימת אישומים וחקירות שלא הייתה מביישת גם כמה מליוויתני הפשע של המדינה, באופן פרדוכסלי, דווקא בתואר הזה זכית לגמרי ביושר. אלא שדווקא העובדה הזו לא מנחמת במיוחד...
תגיד, חשבת פעם איך מרגיש אדם החי במדינה בה האזרח מספר אחת שלה הוא נחקר סדרתי, שאגף שלם במשטרה


ועוד אחד בפרקליטות מוקדשים רק לחקר מעלליו? איזו מוטיבציה תהיה לו, לאיש הקטן שברחוב, להיות נאמן לשלטון החוק?
אבל, בינינו, זה עוד עניין קטן.

הדבר שמפחיד הרבה יותר, מר אולמרט, היא העובדה שמערכת השיקולים של מי שיותר מכל אחד אחר בארץ הזו משפיעה על הגורל של כולנו, כפופה ומנוהלת על ידי המוני דברים שאין להם דבר עם בטחון ישראל. החייאת תהליך מדיני גוסס יש מאין למרות שאין עם מי ואין על מה לדבר. שחרורי אובססיבי של מחבלים למען חיזוק לא ברור של מכחיש השואה מרמאללה. תמרונים פוליטיים ותשלומי אתנן על ימין ועל שמאל (לא פלא שלמורים השובתים כבר לא נשאר). האם כל אלו לא נועדו בסך הכול בכדי להשיג את המשך יתרונם הדמוגראפי של אנשיו של אהוד וחיזוק הרוב האולמרטי במשרד ראש הממשלה?

עצוב לומר, אבל אחרי כל הספינים שמנפיקים יועצי התקשורת שלך, האזרח הקטן כבר מתחיל להטיל ספק האם אפילו מסיבת העיתונאים האחרונה בה נעמדת מול המצלמות ושיתפת את הציבור כולו בסיפור המחלה איתה הינך מתמודד באומץ רב (הגדול אף מזה שהפגנת בביצועיך בצבא הגנה לישראל ככתב "במחנה"), האם על אף התשבחות שקצרת מידידיך בתקשורת על הכנות והאחריות, האם ייתכן שכל זה אין מטרתו אלא לפרוט על רגש הרחמים הציבורי ולהשיג גידול (אוּפּס...) באחוזי התמיכה בך, שכבר מזמן מגרדים את הרצפה?

לפחות על דבר אחד חייבים להצדיע לך, מר אולמרט. בתור מי שנבחר למקום ה-33 ברשימת הליכוד בבחירות שלפני האחרונות, להגיע כה מהר לכסא ראש הממשלה, זהו דבר מעורר השתאות ממש. אלא שהאופן בו זה התרחש היה הזוי למדי. כשקרה מה שקרה לאותו שאין צורך לנקוב בשמו, קיבלת את המדינה על מגש של כסף ממש. כמובן, בסיועה האדיב של התקשורת הַלוּמַת הצער על גורלו הטרגי של מחריב בתי המתנחלים. אלא שלבעל החווה לפחות הייתה היסטוריה שראוי להתכבד בה. הגנה על בטחון העם, חיזוק התיישבות. לך, אין אפילו את זה.

למרבה הצער גם זה לא עזר לאיש שתיקי החקירה שרבצו כאבן כבידה של צווארו הובילו אותו להגיית תוכנית החרבת יישובי גוש קטיף. הגם שאני מאלה הגורסים שאין לנו לעשות חשבונות שמים, בכל זאת מחשבה טורדנית אינה מניחה להתעלם מגורלו של האיש שגורש מהעולם הזה, למגורי הקבע עוד לא הגיע, וכרגע זרוק בקראווילה בבית לווינשטיין...האם למדת מזה משהו, אהוד?

בתור מי שהיה יד ימינו (או שמא שמאלו) במעשה גירוש אלפי יהודים מבתיהם וזריקתם לרחובות תחת תעמולת כזב של 'פתרון לכל מתיישב' (יש הטוענים שהיחידים שלקחו ברצינות את הכמיהה של 'היה לא תהיה' זו מנהלת סל"ע), מה זה בשבילך דירונת קטנטנה ברחוב כרמייה במחיר מוזל? מה הם כמה מינויים פוליטיים, הטבות ושכר מנופח למקורבים? וכי אפשר להחשיב בכלל כחטא קבלת שוחד והתערבות לטובתם של כמה ידידים מורשעים? זה הלוא כסף קטן לעומת מה שקרה בקיץ לפני שנתיים. ולא, אני לא אומר שאין לך רחמים. יש ועוד איך. אלא שהם שמורים לתושביה של היישות הידידותית השוכנת בדרום מערב לנו. אותם אוהבי אדם רודפי שלום, שבאו לכאן רק כי קסאם להם המקום, ומאז כל מעיינם נתון להצפת שדרות וסביבותיה בפרחים ושוקולדים.

____________________________________ֹ________

הפעם היחידה בחיי בה פגשתי בך פנים מול פנים, אדוני ראש הממשלה, הייתה לפני שלוש עשרה שנה. אני אז שישיסט צעיר ואתה ראש העיר הנבחר של ירושלים. בעקבות ההצלחה בבחירות לעירייה, והעובדה שתלמידי הישיבה התמסרו ימים ולילות למען בחירתך כנגד המועמד השמאלי יותר (בלילות בהדבקת מודעות ועמידה בצמתים, ובימים בהשלמות שינה על חשבון שיעורי אזרחות, היסטוריה ותנ"ך), בצעד אבירי הגעת אל הישיבה למעין מסיבת הודיה קטנה שערכו התלמידים. פסעת מעדנות אל תוך בית המדרש בלוויית מאבטחיך החסונים. על ראשך כיפה סרוגה כחולה קטנה מעוטרת במילים 'אהוד אולמרט', מעשה ידיה של איזו נערה מתלהבת. ניכר על פיסת הבד המעטרת את פדחתך שהרגע בדיוק שלפת אותה מכיסך וניסית, ללא הצלחה יתירה, ליישר את קמטיה. אלא שהתלהבות הנוכחים לא שתה ליבה לזאת. השאגות הרקיעו שחקים. החבר'ה נשאו אותך על הכתפיים בריקודים ושירה. רק קריאות 'אהוד מלך ישראל' היו חסרות להשלמת התמונה האידילית. ואז כשעמדת שם מולנו, נשאת נאום קצר, וידעת כמו קוסם לשלוף את מילות הפלא, בעיתוי המושלם ובאינטונציה המדוייקת (כמו שלומדים בכיתה א' של בית הספר לפוליטיקאים. בכיסא משמאלך ישב אז שמעון, ובספסל מימין - בנימין). בקולך החצי-צרוד גלגלת בלשונך את צמד המילים "ובעזרת ה'...", ומחיאות הכפיים איימו לקרוע את התקרה. העיניים של החבר'ה ברקו, הלבבות הגדושים עלו על גדותיהם ומבטים רבי משמעות רשפו מצד אחד של בית המדרש לצד השני- 'וואו! שמעתם?! ראיתם איזה קידוש ה'...".
בכל השנים שחלפו שאלתי את עצמי שוב ושוב - האם הייתה רק זו נאיביות ילדותית של תיכוניסטים? האם מבוגרים אינטליגנטים ומנוסים לא ממשיכים ליפול שדודים מול כל אזכרת שם שמים של פוליטיקאי גלוי ראש? האם עד כדי כך קל להפיל אותנו בפח שוב ושוב?

מי יודע, אולי דווקא על זה עלינו להכיר לך טובה, מר אולמרט. יותר מכל אחד אחר לימדת אותנו שמי מי שאין לו א-לוהים (ולא, זו לא פרסומת לפייגלין) אסור להתפעל כשהוא נושא את שמו על דל שפתיו. פקחת את עינינו לראות עד כמה אנו זקוקים אֲנוּשוֹת לאנשי אמונה שיובילו וינהיגו אותנו.
כי אתה, אהוד, חידדת בצורה הכי ברורה בעולם מה האלטרנטיבה.
אתה!
כלומר, אין אלטרנטיבה.

___________________________________________

כולם יודעים שזה עניין של זמן עד שתיפול. אהוד אולמרט, זה ברור, הוא אפיזודה חולפת. כתם שחור קטן בהיסטוריה המפוארת של עם ישראל. השאלה היא כמה נזק עוד תספיק לגרום לפני שזה יקרה (וועידת אנאפוליס הקריבה לא עוזרת לנו לישון טוב יותר בלילה).
אתה יודע, יש לי חברים, שבתפקידך הייצוגי כל כך הצלחת להמאיס עליהם את המדינה ואת הצבא, עד שאני שומע מהם ביטויים של התנכרות למדינה ולצה"ל כמו שלא העלו בדעתם מעולם.
אצלי המסקנה הפוכה בדיוק.
להתנתק מהמדינה ולהפקיר אותה?! בידי מי? בידיך? בידי חבר יועציך? למי, ריבונו של עולם, שייכת מדינת ישראל?! לעורך דין ממולח ועקום דרך שעלה לגדולה ומוכן למכור את הכול תמורת עוד כמה שניות של שקט תקשורתי והסחת דעת משלל חקירותיו או למליוני יהודים ישרים וטובים שמגיע להם משהו אחר, טוב יותר?!
מדינת ישראל לא שלך, אהוד אולמרט. היא שלנו. אם יש מישהו שצריך להתנתק זה אתה.

___________________________________________

"אנחנו עייפנו מלהילחם. עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהכות את אויבינו", אמרת בנאום בניו-יורק (יולי 2002) לתרועות הקהל.
עייפת, אהוד?
עזוֹב! לך הביתה. שכב לישון. אל תכניס לתרדמת מוות את כולנו. תפרוש לפני שיהיה מאוחר מדי.
תקדיש קצת זמן לילדים. אלה שבארץ ואלה שלא (האם לא יהיה מן ההיגיון שתנסה להקדיש את כישרונך לפתרון הבעיה הדמוגרפית קודם כל אצלך בבית?...). בַּלֶה קצת זמן עם אשתך בהפגנות שמאל ובהפרעה לחיילי צה"ל במחסומים. באמת שאני מאחל לך, אדוני ראש הממשלה, בריאות איתנה עד מאה ועשרים (וכשאני חושב על רַמוֹן, האיש שמכהן כרגע כממלא מקומך, אני מתחיל להתפלל כפליים לבריאותך. אהוד בן מי?). אבל, אנא ממך, עשה טובה, לא בכיסא החשוב ביותר במדינה הזו. תנוח בבית. בחברת ילדיך. כן, אני יודע שזה ייאלץ אותך לבלות הרבה בטיסות בקו פריז (אצל שָאוּלִי)- ניו יורק (אצל אריאל), וקפיצה לכמה מועדונים בתל-אביב (אצל דנה ובת זוגה), אבל עיון קצר ברקורד שלך מלמד שנסיעות לחו"ל מאז ומעולם היו מהדברים החביבים אליך.

לתושבי מדינת ישראל, מר אולמרט, מגיע משהו אחר.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה