close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התשובה הפשוטה של הזקנה בבית החולים

משה פייגלין  יט כסליו, תשסח  11/29/2007

"אתה יודע – אמרתי לפייסל חוסייני – "יש בינינו משהו משותף שאין לאף אחד אחר כאן באולם". שיחה יוצאת דופן בני שני מדינאים מודרניים, ותשובה פשוטה של יהודיה זקנה שאף חבר כנסת לא חשב עליה

הם היו כ-25 אנשים בני 40+, כולם פעילים מרכזיים בליכוד, חברי מרכז, חברי מועצות - מנהיגים מקומיים. נפגשנו בשבוע שעבר ובמשך שעה קלה דיברתי - בעיקר על זהות יהודית, על מדינת ישראל ועל התלות שביניהן. כשהגיע שלב השאלות, השעה היתה כבר מאוחרת. אישה אחת הרימה את ידה ובקשה לדבר. "אני לא רוצה לשאול שאלה" – היא אמרה –

"אני שמעתי את הדברים ואני רוצה לספר לכם סיפור אישי. כשהייתי ילדה, אמא שלי שלחה אותי לטפל בסבתא שלי שכבר שכבה בבית חולים. המשפחה שלנו הגיע מלוב וידענו לדבר ערבית. במיטה ליד סבתא שכבה זקנה נוספת, זקנה ערביה, והן כל הזמן היו מדברות ביניהן בערבית ואני הקשבתי לשיחתן. יום אחד שאלה הזקנה הערבייה את סבתה שלי – 'תגידי לי, למה באת לארץ ישראל?'

חשבתי שסבתא תענה לה שזה בגלל הרדיפות שהיו אחר היהודים בלוב, אבל סבתא ענתה לה משהו אחר לגמרי.

- 'באתי לכאן כדי לממש את הירושה שלי' –ענתה סבתא.
- 'שו-הדא – איזה ירושה'? - שאלה הזקנה הערבייה.
- 'את הירושה שקיבלתי מאברהם אבינו, את ארץ ישראל' – ענתה סבתא.

הזקנה הערבייה שתקה כמה דקות, חשבה חשבה, ובסוף אמרה:
- 'אבל אברהם הוא גם אבא שלי?'
- 'נכון' – ענתה סבתא – 'אברהם הוא גם אבא שלך, אבל אני הבת של בעלת הבית, ואת הבת של המשרתת...' 


"הזקנה הערבייה רעדה כולה" – סיימה האישה את סיפורה – "היא אספה את רגליה, התכווצה במיטתה וקיבלה את הדין".

800 פעמים ירושלים

בהמשך המפגש דיברנו עוד על הרבה נושאים. דיברנו על אידיאולוגיה, דיברנו על פוליטיקה. הגעתי הביתה באחת בלילה, אבל הסיפור הזה היה שווה את הכל. בוודאי תשאלו - מה הוא כל כך מתרגש משיחתן של שתי זקנות, ששוכבות עם רגל אחת בעולם הבא, זו לצד זו בבית חולים. הרי טיעונים "פרימיטיביים" כאלה כבר מזמן לא משחקים בעולם שלנו. מדינאים מודרניים לא מבססים את ריבונותם על ספר אגדות ישן.

אז תרשו לי לספר לכם על שיחה עם שני מדינאים מודרניים.

"אתה יודע" – אמרתי לפייסל חוסייני – "יש בינינו משהו משותף שאין לאף אחד אחר כאן באולם".

חוסייני הסתכל עלי בהפתעה. ישבנו באולם תיאטרון ירושלים מול קהל רב. איתנו ישבה גם שרת הבריאות (בממשלת ברק) יולי תמיר, המנחה היה גדעון לוי מעיתון "הארץ", והקהל היה פחות או יותר שכפולים אידיאולוגיים של מר לוי. חוסייני התהדר אז בתואר "השר לענייני ירושלים בראשות הפלשתינית", ובדבריו חזר וטען שאם אך נצא מירושלים - יסתיים הכיבוש ויבוא שלום על ישראל. למותר לציין שהשרה הישראלית תמיר, ממייסדות "שלום עכשיו", הנהנה כל העת בהסכמה.

היתה דממה מתוחה באולם – מי יודע? אולי נשבר הקרח? יש משהו משותף בין חוסייני לפייגלין.

"שנינו מאמינים באלוהים" – אמרתי לחוסייני – "כל השאר כאן באולם חילוניים. אתה מאמין באלוהים נכון?" חוסייני הנהן בהסכמה. "גם אני", חזרתי ואמרתי. "ואף אחד אחר כאן באולם לא מאמין כמונו".

"עכשיו תראה מר חוסייני", אמרתי תוך שאני מוציא מתיקי ספר תנ"ך. "זה תנ"ך, זה הספר הקדוש שלי". חוסייני הסתכל בתמיהה, מנסה להבין מה אני רוצה מחייו. "ירושלים מופיעה בספר הקדוש שלי 800 פעמים – אתה מוזמן לספור אם אתה רוצה...."

הנחתי את התנ"ך על שולחן קפה קטן שניצב לפנינו. נדמה היה שסיימתי, אבל אז הוצאתי מהתיק ספר נוסף. "תראה מר חוסייני, הבאתי לכאן ספר נוסף, זהו ספר הקוראן, זה הספר הקדוש שלך, נכון?" חוסייני הנהן בהסכמה.

הנחתי את הקוראן לצד התנ"ך והוספתי: "מצא לי בבקשה את ירושלים, מוזכרת פעם אחת בספר הקדוש שלך – ואז תגיד לי למי שייכת ירושלים, למאמינים בספר הזה, או למאמינים בספר הזה...."

להפתעתי, החלו להישמע מחיאות כפיים מתוך הקהל. חוסייני ותמיר התפתלו בכיסאותיהם וברור היה שהדיון הסתיים.

הצידוק היחיד אחרי 2,000 שנה

בשבוע שעבר עמד שר ערבי אצל דוכן הנואמים בכנסת והסביר למדינאים המודרניים שלנו, שהר הבית, מקום עקדת יצחק, המקום בו הניח יעקב את ראשו והובטח על ארץ ישראל, מקום מקדש שלמה ומקדש עולי בבל – הר הבית לב לבה של האומה העברית, מושא כיסופי כל הדורות והסיבה והצידוק היחיד שבשלו חזרנו אחרי 2,000 שנה לכברת הארץ המיוסרת הזו - הר הבית הוא מקום מוסלמי, הוא מחוץ לחוק הישראלי, ואמונתו זו של השר מג'אדלה גוברת על חוקי המדינה.

120 חברי כנסת, ששכחו את אמם, כבשו פניהם בקרקע ולא מסוגלים היו לענות את התשובה הפשוטה, התשובה האמיתית היחידה, שענתה הזקנה בבית החולים לשכנתה הערבייה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה