בירורים הלכתיים במצוות אהבת ישראל

בירורים הלכתיים במצוות אהבת ישראל

מצוות התורה מחולקות לשתי קבוצות: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. חלוקה זו קיימת גם בתוך לוחות הברית [מהר"ל]. הלוח הימני עוסק במצוות שבין אדם למקום והלוח השמאלי במצוות שבין אדם לחברו.

כנגד החלוקה הזאת קיימות שתי מצוות מיוחדות. מצוות אהבת

ה' ומצוות אהבת ישראל. מצוות אהבת ה' נמצאת בתחום של בין אדם למקום, ומצוות אהבת ישראל נמצאת בתחום של בין אדם לחברו. בכל תחום ישנה מצוות אהבה.

מצוות האהבה הינן מצוות כלליות

א] מצוות אהבת ה' הינה גם מצווה עצמית וגם מצווה כללית שמלווה את כל שאר המצוות והאיסורים. היא מלמדת אותנו מהי הדרך הראויה לעבוד את ה'. לעבוד אותו מתוך אהבה (הל' תשובה לרמב"ם פ"י הלכות א-ג). מתוך שאנחנו אוהבים אותו אנו חפצים למלא רצונו ואנו חפצים להתקרב אליו ולדבוק בו על ידי קיום המצוות (רש"י על דברים יא,יג). אוהב את המקום ומקיים מצוותיו בשמחה, אוהב את המקום ונזהר מלצער אותו ומלעבור על רצונו.

ומקרא מלא דיבר הכתוב "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא,יג). מתוך "לאהבה את ה' אלוקיכם" [אהבת ה'] נקיים "ולעבדו" [עבודת ה'] ואז העבודה תהיה "בכל לבבכם ובכל נפשכם". 

התורה הינה ברית בין אוהבים. הוא אוהב אותנו אהבת עולם ואהבה רבה, ואנחנו משתדלים לאהוב אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו. נדרשים אנו, שקיום המצוות וההישמרות מהעבירות יבואו מתוך אהבה ולא כמצוות אנשים מלומדה, כאומר "מה חובתי ואעשנה".

ב] אלא שמצוות אהבת ה' לא מופיעה בעשרת הדברות ולכאורה לא מובן מדוע נפקד מקומה, שהרי היא הבסיס של קיום כל המצוות. ניתן ליישב על פי מה שנקדים שישנן שתי מדרגות בקיום המצוות. מדרגה ראשונה קיום מתוך אמונה בה' ומדרגה שנייה קיום מתוך אהבת ה'. קיום מתוך אמונה זו המדרגה הבסיסית ביותר שאין פחותה ממנה, וקיום מתוך אהבת ה' זו המדרגה הגבוהה ביותר שאין למעלה ממנה.

עשרת הדברות הינן המצוות הבסיסיות ביותר – אמונה, איסור עבודה זרה, שבת, כיבוד הורים, הימנעות מרצח, לא לגנוב נפש, לא לשקר בבית דין וכד'. ולכן מובן שעשרת הדברות עוסקות בקיום המצוות בדרגה הבסיסית ביותר - קיום מתוך אמונה גם ללא אהבה. משום כך, הדברה הראשונה היא מצוות האמונה בה' – "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא מצוות אהבת ה'. משום שהיא השורש של קיום המצוות במדרגה הזאת. מתוך שאתה מאמין אתה צריך לקיים. ומבלעדי האמונה אין שום ערך לקיום המצוות.

אלא שכפי הנאמר לעיל ישנה מדרגה נוספת בעבודת ה', מתוך אהבה. ואת המדרגה הזאת אנחנו מזכירים לעצמנו בכל יום מספר פעמים בקריאת שמע – "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו". קריאת שמע מזכירה לנו להיכן אנחנו צריכים לשאוף ולהגיע. אסור לנו להסתפק בקיום מצוות ללא אהבה.

לא רק שזה אסור ולא ראוי אלא זה גם לא "מחזיק מעמד" ועלול להידרדר למצב של עזיבה מוחלטת של דרך ה', וכפי שהתורה מתארת לנו בפרשת כי תבוא בהסבירה מה התחיל את ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל. "... תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, אחרת המצב הרוחני ידרדר עד כדי עזיבת עבודת ה', כמו שמתואר באורך בפרשת כי תבוא (דברים כ"ח).

וכיצד ניתן לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב? על ידי אהבת ה'. האוהב את הקב"ה יקיים את מצוותיו בשמחה ובהתלהבות שהרי הוא עושה נחת רוח לאוהבו. נכון שהקב"ה הוא גם מלכנו והמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על האדם, אך אין זה סותר את העובדה שהוא גם אבינו ואנחנו בנו בכורו האוהבים אותו ושמחים למלא רצונו.

ג] אמנם יש מקום לדון לגבי מצוות "ואהבת לרעך כמוך", האם גם היא מצווה כללית שמלווה את כל המצוות שבין אדם לחברו. האם צריך לקיים את המצוות שבין אדם לחברו מתוך אהבת ישראל והיינו מתוך רצון פנימי להטיב להם ולא לפגוע בהם או שמא אין בכך צורך ודי לקיימן מתוך "אהבת ה'" בלבד.

בשאלה זו, אך בצורה קצת אחרת, עסק הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות (פרק שישי). הוא הביא על כך מחלוקת והכריע לחלק בין המצוות והאיסורים. וזו לשונו:

"שמי שלא יתאווה אליהן יותר חשוב מן המתאווה אליהן ויכבוש את יצרו מהן – הם העניינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות: כשפיכות, דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו... "מצוות השכליות", ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו שהיא חסרה".

הרמב"ם מחלק בין מצוות "שמעיות" למצוות "שכליות". ומכיוון שכל המצוות שבן אדם לחברו הינן "מצוות שכליות", לפחות הכללים שלהן, גם אם לא כל הפרטים, לכן ראוי שאדם יקיימן גם מתוך אהבת הבריות. שמתוך אהבת ה' וקבלת מלכותו ומתוך אהבת ישראל ייתן צדקה, ישלם שכר השכיר ביום עבודתו, לא יגנוב, לא יספר לשון הרע וכד'.

וכך עולה מפורשות מדברי רש"י (פירוש שני) על דברי הלל לאותו גר "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור", וביאר רש"י:

"אידך – שאר התורה, פירושה – דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע". דהיינו, שהמצוות שבין אדם לחברו נובעות מהרצון לא לפגוע בשני ולא לעשות לו מה ששנוא עליו.

וכך ביאר ספר החינוך את דברי ר' עקיבא שאמר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שזה כלל גדול בתורה:

"כלומר, שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד" (מצווה רמ"ג). ומסתבר שכוונת ר' עקיבא היא שזה המצב הראוי, שמתוך אהבת ישראל לא יעבור על האיסורים שבין אדם לחברו.

ד] אמנם ההבנה הזאת תלויה בשתי נקודות עיקריות במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שאותן ננסה בע"ה לברר כעת כפי כוחנו.

הראשונה, מהי אהבה? האם התורה מתכוונת לאהבה נפשית רגשית עמוקה ואז ניחא לומר שמצווה זו עומדת ביסוד כל המצוות שבין אדם לחברו או שמא כוונת המצווה למשהו אחר.

והשנייה, האם אהבה היא רק שלילת הרעה מזולתו או גם דין חיובי של אהבת ישראל ועשיית טובה. אם נאמר שבמצווה זו יש גם דין חיובי הרי שהיא כוללת גם את מצוות צדקה וכד' וממילא הדרך הרצויה לתת צדקה היא מתוך אהבת ישראל המשולבת יחד עם אהבת ה'.

האם אהבת ישראל היא ברגש?

מלבד העובדה שזה פשט לשון התורה בכותבה "ואהבת", לשון דומה ללשון הכתובה אצל מצוות אהבת ה', הדברים גם מפורשים בראשונים ואחרונים רבים. מספר דוגמאות. זו לשון ראב"ע (ויקרא יט,יז):

"לא תשנא את אחיך – הפך ואהבת לרעך, והנה אלה המצות כולם נטועות בלב...". רבינו בחיי מנה מצווה זו כחובת הלבבות בהקדמתו לספרו "חובת הלבבות". כך גם עולה מפורשות מפירוש הרמב"ן על התורה. ספר פלא יועץ בערך אהבה חוזר ומדגיש מספר פעמים שאהבה היא בלב.

חשוב להדגיש: לעניות דעתי, מכיוון שההבנה הפשוטה של המילה "אהבה" היא רגש נפשי לבבי, ממילא, כל אחד מחכמינו שמשתמש במילה זו ולא כותב בצורה מפורשת שאין כוונתו לרגש אלא למשהו אחר, כוונתו היא לרגש. על כגון זה נכון להליץ "המוציא מחבירו עליו הראיה". אילו הוא היה סובר שאין הכוונה לרגש נפשי היה עליו לכתוב זאת בצורה מפורשת.

ה] מהי דעת הרמב"ם? זו לשונו בהלכות דעות (פ"ו הל"ג) –

"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח). לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא".

הרמב"ם נוקט בביאור מצווה זו פעולה: יספר בשבחו. ולכאורה קשה: אם המצווה היא ברגש מה שייך כאן סיפור בשבחו של הזולת? על מנת להבין את הדברים עלינו לראות את לשון הרמב"ם בספר המצוות בבארו את מצווה זו (מצות עשה רו') –

"שֶׁצִוַּנוּ לֶאֱהוֹב קְצָתֵנוּ אֶת קְצָתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁנֹּאהַב עַצְמֵנוּ. וְשֶׁתִּהְיֶה חֶמְלַתִּי וְאַהֲבָתִי לְאָחִי כְּחֶמְלַתִּי וְאַהֲבָתִי לְעַצְמִי בְּמָמוֹנוֹ וּבְגוּפוֹ וְכֹל מָה שֶׁיִּהְיֶה בִּרְשׁוּתוֹ אוֹ יִרְצֶה אוֹתוֹ. וְכֹל מַה שֶׁאֶרְצֶה לְעַצְמִי אֶרְצֶה לוֹ כָּמוֹהוּ וְכֹל מַה שֶׁאֶשְׂנָא לְעַצְמִי אוֹ לְמִי שֶׁיִדְבַּק בִּי אֶשְׂנָא לוֹ כָּמוֹהוּ. וְהוּא אָמְרוֹיִתְעַלֶּה (שם) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

הרמב"ם מדבר על שלושה דברים: אהבה, חמלה ורצון שיהיה לו. הוא מדבר רק על רגשות ועל רצונות, ולא על מעשים. הוא לא מזכיר עזרה ולא מזכיר נתינה או דברים אחרים מעין אלו.

כמובן, שאם אנחנו אוהבים וחומלים ורוצים שיהיה לו אנחנו בסופו של דבר גם ניתֵן, אך הנתינה עצמה לא כלולה במצוות "ואהבת". אין חובה לתת, יש חובה לרצות לתת. במצוות "ואהבת" אין חובה להיזהר מלפגוע בשני אך יש חובה לרצות לא לפגוע בו, דהיינו לחמול עליו. ממילא, אדם שמאד רוצה לתת צדקה מתוך אהבת ישראל כלפי העני אך אינו יכול מחמת שאין לו, אמנם לא קיים מצוות צדקה אך קיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ולא מצד שאנוס הוא אלא משום שזה גדר המצווה - רצון לתת.

וכיצד נבאר את הרמב"ם בהל' דעות? תשובה: מטרת הרמב"ם שם היא לא לבאר את מצוות "אהבת ישראל" אלא לבאר כיצד יהודי צריך להתנהג באופן כללי ולכן יש מקום להביא גם את סיפור השבח על החבר משום שהוא נובע באופן טבעי ממצוות אהבת ישראל ובוודאי שזה רצון ה' שכך נתנהג, על אף שהוא לא כלול בתוכה בפועל. מצווה לאהוב כל יהודי אהבה כל כך אמתית וחזקה עד שהוא יספר בשבחו ויחוס על ממונו. שני הדברים הללו אינם האהבה עצמה אלא רק תוצאות שלה. אין מצווה לספר בשבחו של יהודי אך יש מצווה לאהוב אותו ומתוך זה לרצות לספר עליו, מה שבדרך כלל גם יקרה אם האהבה היא אמתית.

ו] והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בספר המצוות שורש תשיעי. וזו לשונו:

"דע שכל ציווי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים. בדעות ובפעולות ובמידות ובדבור... וכן צוונו להתנהג במידה מהמידות כמו מה שצוונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, והזהירנו במידה מן המידות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנקימה והנטירה ודרישת הדם וזולת זה מהמידות הרעות כמו שאבאר".

הרמב"ם מחלק את המצוות והאזהרות לארבעה חלקים. שלושה מהם פשוטים וידועים: מחשבה, דבור ומעשה. לחלק הרביעי הוא קורא "מידות" וכוונתו למידות הנפש. דברים שהנפש מרגישה וחשה. חלק זה מקביל לחלוקה של בעל ספר "חובת הלבבות" אשר קורא לו "חובת הלבבות".

הרמב"ם כותב שכאשר התורה צוותה עלינו "ואהבת לרעך כמוך" היא כללה בכך חמלה [רצון לא לפגוע], רחמנות [רצון לעזור למסכן], צדקה [רצון לתת צדקה לעני] וחסד [והיינו רצון לעשות חסד עם כל הבריות].

כיצד יתכן שבציווי אחד היא כללה את כל אלה? התשובה פשוטה. זו הגדרת אהבה. הרגשה בנפש שמעוררת את הרצון של האדם לכל הדברים הנ"ל.

ז] מהו גדר המצווה לפי הרמב"ם? מסתבר לענ"ד שלפי הרמב"ם, אהבה זו צריכה להיות גדולה עד כדי שיש בכוחה להובילו למעשים או למנוע ממנו לפגוע באופן מעשי ולא די בהרגשת אהבה בעלמא. רק אז הוא מקיים את המצווה בשלמותה. יתכן שזו הסיבה שהוא מזכיר בדבריו גם מעשים [שיספר בשבחו]. מפני שצריך שיהא בכוח האהבה להובילו למעשים.

מעין זה קיים גם באיסורים לא תיקום ולא תיטור. על אף שהם אזהרות על הנפש המרגישה והינם חובות הלבבות, מכל מקום הן נאסרות מן התורה רק כאשר הן מלוות במעשים. נקימה - במעשים בפועל, ונטירה – בדבור, שיזכיר לו את הפגיעה שפגע בו. אלא שקיים הבדל ביניהם לבין "ואהבת". בעוד שבהם אינו חייב אלא אם כן הרגש הוביל בפועל למעשה או דבור, במצוות "ואהבת" אין הדבר מעכב ואם רצה לעשות חסד מתוך אהבה הוא קיים את המצווה על אף שבסופו של דבר מחמת אונס לא עשה את החסד.

ח] ובזה ניתן לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות אבלות (פי"ד הל' א), שלכאורה סותר את עצמו.

"מצות עשה שלדבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים... וכן לשמח החתן והכלה... אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הם בכלל "ואהבת לרעך כמוך": כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות".

מצד אחד כתב הרמב"ם "מצוות עשה שלדבריהם"; "מצוות אלו מדבריהם", ומצד שני כתב שהם בכלל "ואהבת לרעך כמוך" ואם כן עליהן להיות מדאורייתא. קושיה זו נשאלה על ידי המפרשים על הרמב"ם (שם) אשר נתנו עליה מספר תירוצים. אענה גם אני את חלקי בעזרת צורי. תשובה לענ"ד: מצוות אלו אינם מדאורייתא ממש כיון שמצוות "ואהבת" הינה להרגיש אהבה בלבד ואין בה חיוב על המעשים.

אך יהודי שיקיים מצוות התורה ויאהב כל יהודי כגופו ממילא ירצה בפועל ואף יקיים את כל המצוות הללו. יוצא איפוא, שכאשר התורה חייבה לאהוב יהודי אחר היא בעצם רוצה שהוא גם יבקר חולים וישמח חתן וכלה אך היא לא חייבה זאת ממש ואין בקיום המעשים הללו מצווה מהתורה.

אמנם, אולי משום חשיבות העניין להרבות שלום ואחדות בתוך ישראל, תיקנו חכמים מצוות עשה מסוימות מדבריהם. שכל הדברים שמנה הרמב"ם בהלכה זו, חייב יהודי לקיימם גם אם אין בתוכו אהבה גדולה לחברו, ובכך מקיים מצווה דרבנן.

מסקנה: מצווה דאורייתא של אהבה יש רק על הרגש ולא על המעשים, אך ישנן מצוות דרבנן הכלולות במצוות "ואהבת" שהינן על מעשים בפועל.

ט] דעת ספר החינוך

זו לשון ספר החינוך:

"לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו... ואמרו בספרא אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו וכו'... שכלל הכול הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו... והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלם ורעות ומבקש [רוצה] תועלתם ושמח בטובם עליו הכתוב אומר...".

מדבריו עד כאן משמע מפורשות שמדובר במצווה על הרגש. ובפרט מהמילים "שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו וכו"'. כוונתו היא, שהאהבה הנפשית הרגשית תגרור בעקבותיה זהירות בפועל על גופו של החבר ועל ממונו. ומה שהוא מזכיר בדבריו פעולות מסוימות אין כוונתו שהן עצמן המצווה אלא שהן נובעות מהאהבה ובמידה מסוימת כלולות בה.

אמנם סוף דבריו של החינוך לא מתיישבים לכאורה עם תחילתם. וזו לשונו:

"והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשמרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה מלבד החיוב שבו".

לפי החינוך, אם אדם לא הרגיש אהבה כלפי חברו הוא לא ביטל מצוות עשה, וכן אם לא הרגיש חמלה כלפיו, ורק אם לא נזהר בפועל על ממון חברו, דהיינו לא שמר כראוי על פיקדונו של חברו או על בהמתו שהלכה והזיקה לממון לחברו, רק אז ביטל מצוות עשה של ואהבת. וקל וחומר אם הזיק בפועל את חברו או צערו. כלומר, ביטול מצוות עשה של ואהבת הוא רק במישור של הפעולות. או שהוא היה צריך לעשות פעולה [שמירה] ולא עשה, או שאסור היה לו לעשות פעולה ועשה אותה.

נלע"ד ליישב כוונתו, הגדרת המצווה היא רגש שבא לידי ביטוי ברצון לתת ולעזור ולא לפגוע וכד'. ויש בכך מדרגות רבות – החל באהבה ואכפתיות פשוטים וכלה באהבה כמוך ממש. מדובר בתהליך. לא בפעולה או באמירה קצרה אלא בתהליך נפשי מורכב וארוך.

מתי נחשב שמבטל את המצווה? לא מסתבר שאדם שלא אוהב את רעו ממש כבר יבטל מצווה זו. מסתבר מאד שיהיה למצווה זו רף תחתון שרק היורד ממנו ביטל את מצוות העשה, וכן יש רף עליון שאליו צריך לשאוף ורק על ידי הגעה עליו המצווה מתקיימת בשלמות.

הרף התחתון הוא: אם לא מקיים אהבה זו בכלל, והיינו חוסר אכפתיות עד כדי פגיעה עקיפה [חוסר שמירה] או ישירה ביהודי אחר. אם הייתה לו קצת אהבה כלפיו היא הייתה באה לידי ביטוי באכפתיות כלפיו מה שהיה גורם לו להיזהר בגופו ובממונו.

כלומר, הוא לא מבטל את המצוות עשה בעצם הפעולה, אלא שהפעולה מגלה על חוסר אהבה מוחלט. וכל זמן שאינו פועל לרעתו מתוך אכפתיות הדבר מגלה שיש בתוכו קצת אהבה כלפיו ולכן לא ביטל את המצוות עשה. סיוע לדבר מלשונו של החפץ חיים (פתיחה-עשיין אות ב') "והמספר לשון הרע ורכילות על חברו, או המקבל, אף אם הדבר אמת, נראה בעליל שאינו אוהבו כלל". הדגש הוא במילים "נראה בעליל". סיפור לשון הרע מגלה ומוכיח שהוא לא אוהבו כלל.

לעניות דעתי גם הרמב"ם מודה שיש רף תחתון השונה מהרף העליון אך הרמב"ם ו"החינוך" נחלקים בזהות של אותו רף תחתון. בעוד שלפי ה"חינוך" הרף הזה נמצא במישור של המעשים, לפי הרמב"ם הוא נמצא גם במישור של הרגשות. ואף מי ששונא יהודי והודיעו שהוא שונאו, שלא עובר משום "לא תשנא את אחיך בלבבך", בכל זאת ביטל מצוות עשה של "ואהבת" (מצוות ל"ת ש"ב).

ההיגיון של שיטתו זהה להיגיון של בעל החינוך. רק מי שלא אוהב בכלל מבטל את מצוות העשה. ומכיוון שמי ששונא הרי הוא לא אוהב כלל, ממילא אדם כזה ביטל מצוות עשה של "ואהבת" על אף שלא עשה מעשי נזק ופגיעה, ואפילו נזהר בממון חברו.

י] מעין זה ניתן לומר גם במצוות אהבת ה'. אף במצווה זו הרף העליון מורכב וגבוה מאד ולכן ניתן להשגה רק על ידי תהליך עקבי ארוך. משום כך לא מסתבר לומר שכל מי שלא הגיע לאותו רף עליון ביטל מצוות עשה זו. לגבי הרף העליון כותב הרמב"ם (הל' תשובה פ"י הל"ג):

"וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה? הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵּירָה עַזָה מְאֹד עַד שֶׁתֶּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה', וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֹלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דָעַתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵלוְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו, שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִוָּנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אֲנִי, וְכֹל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה".

או בלשונו של החינוך:

"והעניין על דרך משל [דוגמא]: שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזיכרון החושק תכלית החשק בתשוקתו שישיג להביאה אל ביתו".

אמנם לגבי ביטול מצווה זו כתב החינוך דברים אחרים, והוא מציב רף תחתון הרבה יותר נמוך:

"והעובר על זה וקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים ביטל עשה זו וענשו גדול" (מצווה תיח).

לפי החינוך, ביטול מצוות עשה זו הוא רק כאשר קובע מחשבתו בעניינים הגשמיים שלא לשם שמיים כלל. והיינו שאהבת ה' לא באה לידי ביטוי מעשי כלל, וכל השיקולים שלו בפעולותיו הינם אנוכיים בלבד.

כמו באהבת ישראל כך גם באהבת ה' יש מדרגות רבות. המדרגה הגבוהה ביותר הינה "חולה אהבה" והמדרגה הנמוכה ביותר היא אכפתיות בסיסית מהקב"ה ומעבדיו הנאמנים, באופן שאחד מהשיקולים שלו בעשיית דברים יהיה לפחות גם כדי להטיב לטובים או לחזק ידי הישרים שהם עבדי ה'. רק מי שלא אכפת לו כלל מהקב"ה ביטל מצוות עשה זו.

יא] האם אהבה היא רק שלילת הרעה מזולתו?

צריכים אנו לדון האם אהבה היא רק שלילת הרעה מזולתו או שמא יש בה גם חיוב להטיב לו. נפקא מינה לרצון בצדקה ובעזרה לזולת וכד'.

מדברי הלל הזקן לאותו גוי שבא להתגייר – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך (עפ"י הבנתו השנייה של רש"י הנ"ל) - ניתן לדייק לכאורה שהמצווה היא רק על שלילת רעה מזולתו. וכך עולה מדברי המהרש"א שם:

"...מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני וכו', התרגום מלישנא דקרא היה לו לומר – תרחמיה לחברך כוותך כתרגום אונקלוס. ויש לומר דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בלא תעשה, דגביה לא תקום ולא תטור כתיב, ועלה קאי ואהבת לרעך וגו', שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך. אבל לגבי לעשות טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך, כדאמרינן חייך קודמים לחיי אחיך, וכן מוכיחין דברי תרגום יונתן עיין שם".

אמנם ניתן לדחות את ההוכחה מהגמרא שם במספר דרכים. לדוגמא, כדחייתו של הרי"מ מגור עה"ת (פרשת קדושים, ד"ה ואהבת לרעך) וזו לשונו:

"ויש לומר כי המושג העליון אשר שכלו של גוי מסוגל להגיע אליו, הוא הצד השלילי שלא יעשה לזולתו דבר שהיה יכול להכאיב גם לו, אולם להשיג גם את הצד החיובי, שיאהב את הזולת ממש כמו שהוא אוהב את עצמו, זה כבר למעלה משכלו".

המהרש"א הוכיח את שיטתו מתרגומו של יונתן בן עוזיאל. זו לשון התרגום:

"ותרחמי לחברך [תאהב את רעך] דמן אנת סני לך לא תעביד ליה [דמה שאתה שונא לך לא תעשה לו". חשוב לציין, שלעומת זאת, אונקלוס תירגם "ותרחם לחברך כותך", והיינו אהבה נפשית רגשית.

יב] אמנם לענ"ד ניתן לדחות את ההוכחה מתרגום יונתן בשני אופנים, ומעין זה גם את המהרש"א:

א.   כאשר נדייק בלשון תרגום יונתן נבחין שאת המילים "ואהבת לרעך" הוא מתרגם כמו אונקלוס – "ותרחם לחברך", ורק את המילה "כמוך" הוא מתרגם "דמן אנת סני לך לא תעביד ליה". משמעות הדבר היא שיש לחלק את המצווה לשני חלקים. החלק האחד הוא החובה לאהוב, והחלק השני הוא לאהוב כמוך[1]. את "כמוך" לא ניתן לקיים במובן החיובי, אחרת יקשה כיצד הדברים יסתדרו עם דרשתו של ר"ע שחייך קודמין לחיי חברך (בבא מציעא (סב.), ולכן תירגם יונתן את המילה "כמוך" רק בשלילת הרעה מזולתו, לפי שבדבר זה אכן ניתן להגיע לשוויון בין האדם לבין רעהו. אך ביחס למצוות "ואהבת לרעך", גם תרגום יונתן יודה שמצוות האהבה כוללת גם רצון לעשות טובה לחברך.

ב.    מעין מה שהסברנו את החינוך, שיש רף עליון ויש רף תחתון שרק כאשר עוברים עליו מבטלים מצוות עשה של "ואהבת". הרף העליון גבוה והוא כולל הרגשת אהבה ממש עד כדי רצון לעשיית פעולות חיוביות וזו ההבנה הפשוטה של המילים "ואהבת לרעך כמוך". ללא גבולות [בשונה מההסבר הקודם. זו אחת הנפק"מ ביניהם]. ואילו הרף התחתון נמוך יותר - לא לפגוע באחר והיינו שלילת הרעה מזולתו, ואף הוא ללא גבולות. כמוך ממש.

תרגום יונתן מבאר את הפסוק לפי הרף התחתון לפי שרק העובר עליו נחשב מבטל מצוות עשה של "ואהבת" ולא כאשר הוא לא מקיים את הרף העליון של המצווה החיובית. ממילא, רק מי שפוגע ביהודי מתוך חוסר אכפתיות ביטל מצווה זו. אך גם הוא מודה שהתורה מצווה את האדם לשאוף לקיים את הרף העליון.

יג] לענ"ד להרחיב מעט את ההסבר הראשון שנראה מסתבר מאד בדקדוק לשון התרגום. דעת תרגום יונתן ודעת המהרש"א היא, שמצוות "ואהבת" מוגדרת כחובת הלבבות והיא על הרגש, כפי פשט הפסוק וכפי הראשונים שהבאנו לעיל. והיינו קישור נפשי מסוים שבא לידי ביטוי בשני רצונות, בבחינת סור מרע ועשה טוב. רצון חיובי לתת ולעזור, וכן חמלה הגוררת הימנעות מפגיעה או נזק.

כאשר התורה מצווה "ואהבת לרעך" היא כוללת את שני הרגשות הנ"ל. אך כאשר היא מוסיפה "כמוך" היא מתכוונת לבאר את החמלה בלבד. היא צריכה להיות חזקה ועוצמתית עד שתהיה שווה לחמלה שלך כלפי עצמך. אך לגבי הרצון לעזור ולתת אין צורך שתרגיש רצון חזק כמו שאתה רוצה להטיב לעצמך, כיוון שאחרת, לא תוכל להקדים את חייך לחיי חברך, והתורה אמרה "וחי אחיך עמך".

יד] בשני אופנים אלו ניתן להסביר גם את המהרש"א:

א. הוא דיבר רק על המילה "כמוך" שהיא לבדה מדברת על שלילת הרעה מזולתו, ולא על המילים "ואהבת לרעך".

ב. המהרש"א מדבר על הרף התחתון, שיהודי מבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך" רק כאשר לא שלל הרע מזולתו שנפגע ממנו בצורה ישירה או עקיפה. אך אם כל חטאו היה שלא הרגיש ופעל בצורה חיובית לטובתו של הזולת, לא ביטל בזה את מצוות העשה. ממילא, גם המהרש"א יודה שעל מנת לקיים את המצווה כהלכתה [הרף העליון] צריך כל יהודי להשתדל להרגיש אהבה, אכפתיות ורצון לעזור לכל היהודים ומתוך זה לתת צדקה וכד', אך אם לא קיים זאת לא ביטל מצוות עשה.

על אף ששני פירושים אלו נראים קצת דחוקים בלשונו של המהרש"א, מכל מקום הרווח היוצא מהם גדול. הן שדברי המהרש"א מסתדרים עם פשט הפסוק ואין מקרא יוצא מידי פשוטו והן שהוא לא חולק על הראשונים שנביא לקמן.

וכך גם ניתן לפרש את דברי הלל הזקן לגוי. הוא פירש לו את הפסוק באופן שיסתדר גם עם המילה "כמוך" והיינו במשמעות של שלילת הרעה מזולתו, על אף שגם הוא מודה שיש משמעות נוספת בפסוק והיא רגש אהבה ועשייה חיובית. או שהוא לימד אותו את הרף התחתון של מצוות "ואהבת", שרק העובר עליו ביטל מצוות עשה.

טו] אלא שראיתי מי שדייק מלשונו של החינוך, שהזכיר בדיני המצווה רק מניעת דברים שליליים, כדברי המהרש"א. אמנם לענ"ד עיון בדברי החינוך יעלה מסקנה אחרת. הן משום שהחינוך כתב "ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח" ומשמע מלשון זו שיש עניין שיספר עליו שבח ולא רק שימנע מלספר עליו דברים רעים, והן משום דברים מפורשים של החינוך:

"והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר".

הרי שהחינוך כותב בצורה מפורשת "ומבקש תועלתם ושמח בטובם".

טז] מעין מה שחילקנו בין "ואהבת לרעך" לבין "כמוך" מסתבר לחלק בשיטת התוס' בסנהדרין על דברי הגמרא:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה",

וביאר תוס': "יש מפרשים משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים דחייך קודמין...".

פירוש: ישנה לכאורה סתירה בתוך דברי ר' עקיבא, בין הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לבין הפסוק וחי אחיך עמך שדרש עליו ר' עקיבא חייך קודמין לחיי חברך. סתירה זו היא שהובילה את רב נחמן לדרוש את הפסוק במציאות שאחרי המוות כיוון שבעודו בחיים אי אפשר להשוות את האהבה.

אמנם קשה מאד לומר שזו היא כוונת התוס' לעקור כל כך את הפסוק מפשוטו, ועוד שאם כן כיצד יתכן שעל זה אמר ר' עקיבא "זה כלל גדול בתורה" ועוד קושיות נוספות. לכן לענ"ד פשוט כפי שאמרנו לעיל לחלק בין שני חלקי המצווה. פשוט לתוס' שהמצווה לאהוב שייכת בעודו בחיים והיא כוללת גם רצון לעשות דבר חיובי [אחרת אין כלל סתירה בין שני הפסוקים] ולא רק מניעת השלילה, וכל כוונת התוס' היא רק לבאר את המילה "כמוך" שהיא יכולה להתקיים רק לאחר מות האדם כאשר נברור לו מיתה יפה. לאחר כותבי ראיתי שב"ה כיוונתי לדעת הגר"י פרלא לרס"ג (מ"ע יט), ופשוט הוא.

הפמ"ג[2]("אשל אברהם סימן קנ"ו ס"ק ב' ד"ה ומ"ש המתכבד) מדייק מדברי הרמב"ם בהל' דעות דלא כדברי המהרש"א, וזו לשון הרמב"ם: "לפיכך צריך לספר בשבחו... ורוצה בכבוד עצמו". [הובאו במאמרו של הרב הראשי לישראל לשעבר הרה"ג הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, וכן הובאו שם דברי הרי"מ מגור] וכן לענ"ד מוכח מדברי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל: וְכֹל מַה שֶׁאֶרְצֶה לְעַצְמִי אֶרְצֶה לוֹ כָּמוֹהוּ".

הרמב"ן על התורה על מצווה זו כותב בצורה מפורשת שהמצווה היא "שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב", וכן "אבל יאהב כרבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא ייתן שיעורין באהבה".

יז] סיכום: לגבי הרף התחתון שרק העובר עליו מבטל מצוות עשה של "ואהבת" העלנו שתי אפשרויות: א. חוסר אכפתיות עד כדי פגיעה מעשית ישירה או עקיפה [חינוך]. ב. חוסר אכפתיות עד כדי שנאה גם ללא פגיעה מעשית [רמב"ם].

תיתכן אפשרות שלישית הדומה ל"חינוך": ג. חוסר אכפתיות מדבר רע שיקרה לזולתו. כלומר, הוא לא שונא את רעהו אך גם לא אוהב אותו כלל עד כדי שאם יקרה לו משהו רע לא ירגיש בלבו צער וכאב.

בדומה לזה ניתן להציע אפשרות רביעית: ד. חוסר אכפתיות עד שאין בלבו שום רצון לעזור ליהודי. אפשרות זו הינה המחמירה ביותר.

יתכן שאף הרמב"ם יודה לאפשרות השלישית או הרביעית אך אין הוכחה שהוא מחמיר עד כדי כך. הוא דיבר במפורש רק על מקרה שבו הוא ממש שונא את השני ועל כך כתב שהוא ביטל מ"ע של "ואהבת".

חשוב להדגיש, שהחלוקה הזאת לרף עליון ותחתון באה מצד אחד לרומם את האדם לשאוף גבוה ולא להסתפק במועט ומאידך לא לייאש אותו בשאיפה גבוהה מידי שלא ניתנת ליישום. מתחילים ברף הנמוך ומשתדלים לא לרדת ממנו ובמקביל מתעלים ומתאמצים להגיע לרף הגבוהה.

 

[1] זכר לדבר מדברי הכהן הגדול בספר חפץ חיים (פתיחה –עשיין אות ב'). זו לשונו לגבי מי שמספר לשון הרע ובכך מבטל מצוות עשה של ואהבת: "וכל שכן ד"כמוך" אינו מקיים". משמע שהוא מחלק בין עיקר המצווה לבין "כמוך".

[2] נעזרתי גם במאמרו של הרב הראשי לישראל לשעבר הגאון הגדול הרב ישראל מאיר לאו שליט"א במציאת חלק מהמקורות.