מחילה וגאוה
הרב יניב חניאזתשריתשעד11/09/2013
שאלה:
אני לא מצליחה למחול. יודעת שמי שגרם לי רעה הוא בסה"כ שליח והצער שלי הוא משמים ובכ"ז, לא מצליחה להשתחרר ולהתנהג עם אותו אדם כימים ימימה. אני תוהה אם זה בא מתוך גאוה ש'הוא פגע בי'! כי אני לא אמורה להעניש אותו או ללמד אותו לקח מכיון שהוא רק שליח, אא"כ אני נמצאת בעמדה של שופט/בי"ד שאז יש עניין לתקן את העולם ולא לתת לעוולות לקרות. אני מדברת על הענין הפרטי אישי שאני 'מענישה' את אותו אדם בזה שאינני מאירה לו פנים/מדברת איתו מטוב ועד רע או לא רוצה קשר איתו בגלל מה שקרה. אבל אם הוא שליח של הקב"ה אז למה שאעניש אותו? ועם כל זאת, אני לא מצליחה לסלוח. איך מצליחים?
תשובה:
וואו, זו שאלה קשה. אני עצמי מתלבט בזה כל הזמן, אני לא ממש סבור שזו גאווה, או לפחות לא גאווה בלבד, זה הרבה יותר מורכב, זה, לעניות דעתי, חוש הצדק הפנימי שלנו יותר מאשר משהו אחר, כלומר- קשה לנו לסבול שמישהו יעשה רע ו"יצליח" להתחמק ללא עונש. יש לכל אחד מאיתנו חוש צדק פנימי, שבגללו קשה לנו לסבול שיש רע וטוב לו... ולדעתי זה הבסיס לתחושה הקשה הזו. על זה כמובן מתווספת הגאווה וכל שאר הדברים. לכן, אולי הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לדעת שיש מנהיג לעולם והוא זה שמחליט מי יענש ומי לא, ובאופן עקרוני אין מצב שמישהו יחמוק בלא עונש. (בהערת אגב אומר שזו לדעתי גם התשובה להרבה מאוד שאלות בנושא המשפט העברי שלעיתים קרובות נראה סלחני במיוחד, או מבקש הוכחות לא אפשריות. העיקרון הוא שהמפשט העברי מניח משהו לקב"ה ומאמין שיש כח עליון).על גבי ההבנה הזו באה העבודה על המידות כולם- על הגאווה, על החולשה לסלוח ולקבל את האחר וכו'.
בכל נמקרה, זו עבודה קשה, נמשכת הרבה זמן וממש לא סלחנית, כי צריך מאמצים נפשיים לא פשוטים כדי להתקדם בכל מילימטר.
בגדול יש בחז"ל כלל שלגבי ממונות דברים שבלב אינם דברים ולכן גם אם תיאורטית היית מוחל בלב זה לא תופס. מה גם שלפי התיאור שלך אתה לא מוחל בלב, אלא מחכה לפרעון, כך שאני לא רואה בעיה.
רבי יהושע בן קרחה, ככל הנראה לצערו, היה ידוע כמתווכח גדול עם הנוצרים. גם לגבי הסנה מספר לנו המדרש שהוא נשאל וענה ל"גוי", תשובה שמלמדת קצת גם תפיסתו את נושא הויכוחים- "שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה- מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו, אילו מתוך חרוב ושקמה כך היית שואלני? אלא להוציאך חלק אי אפשר. למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי ללא שכינה אפילו סנה". נראה שיש בדברי רבי יהושע בן קרחה שתי תשובות על השאלה... הראשונה היא תשובה שנראית "מתחמקת" אולם בהחלט יתכן שיש בה עומק רב והשניה היא תשובה ישירה יותר.
תשובתו השניה של רבי יהושע בן קרחה נראית פשוטה יותר להבנה- הקב"ה התגלה למשה בסנה דווקא כדי ללמדך שאפילו בסנה, הנמוך כל כך, שרויה שכינה. גם בקוצים, בברקנים, במקומות ובדברים הפחות טובים שבעולם הקב"ה שוכן, מופיע ומנהיג. יתכן ויש כאן התעמתות ישירה עם התפיסה הגויית של "אל טוב ואל רע" או לפחות זו שטוענת שהקב"ה לא מתגלה בחלקים הפחות טובים של העולם. גם שם, מגלה לנו הסנה דרך רבי יהושע בן קרחה, השכינה שורה. התשובה הראשונה מצריכה יותר הבנה, במבט ראשון אפשר היה לומר שיש כאן תשובה מוטרדת, כלומר רבי יהושע בן קרחה אומר לגוי, מה העניין לשאול, אם זה היה חרוב הרי לא היית שואל, אז למה סנה זו שאלה? זו סתם הטרדה. אולם נראה שבעומק התשובה ניתן להשוות אותה לתשובה השניה. הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, החל מחרובים ושקמות ועד לסנה הקטן... אז מדוע אתה שואל על הסנה? בניגוד לתשובה השניה יש בכך מעט לעג על הגישה של הגוי- למה הקב"ה שוכן בחרובים אתה מבין ואילו למה הוא שוכן בסנה לא? הקב"ה שוכן בכל העולם כולו, מנהיג את העולם כולו, מהגדול ועד הקטן. אתה אולי סבור שאתה מבין מדוע הוא שוכן בגדול ולכן אתה שואל על הקטן... אולם עצם ההבנה שלך היא טעות, כי כלפי הקב"ה אין הבדל בין חרוב לבין סנה ושריית השכינה בשניהם היא נס גדול.
השאלה שלך קשה לקריאה כי יש בה טעות מהותית.
נתצחיל מכלל פשוט מבחינה הלכתית- צפיה בסרטים לא צנועים זה איסור, זה לא יעלה על הדעת. זה איסור חמור ופגיעה חמורה בצניעות ובקדושה ואין שום מקום שתסכימי ואם קשה לו לקיים בלי שאת תראי סרטים יחסים- זו בעיה שלו והוא צריך טיפול.
לגבי הצד העקרוני- המחשבה של רבים ששואלים היא ש"אם רק נתיר את כל הפנטזיות" שיש לאנשים בראש אז הכל יסתדר. זו מחשבה מוטעית ולא נכונה. הדברים האלה, שאני מכיר מעשרות אלפי שאלות, תמיד תמיד לא מפסקים. אולי בפעם בראשונה זה מביא מעין סיפוק, אולם תמיד תהיה פעם נוספת שבה ה"שיא" של הפעם הקודמת כבר לא יספיק יותר. אנשים שצופים בסרטים כאלו תמיד מתארים את זה כך- כמה תמיד, אבל תמיד, צריך ריגוש נוסף וכמה זה תמיד משאיר אותך לא מסופק. (כמובן- גם אם זה היה כך, כלומר- אם תיאורטית היתה אפשרות להסתפק, מכיוון שזה אסור זה אסור ואין שום מקום ל"בוא על סיפוקי" במחיר של איסור חמור).
לדעתי הבעיה מתחילה בראש במקום שבו חושבים שרק סיפוק היצר יביא רוגע, חכמים לימדו אותנו, וניתן לראות את זה בפועל ממש בעולם שסביבנו ש"מרעיבו שבע, משביעו רעב", אחת הכוונות היא לומר שביצר אין גבול ושום דבר שתעשה כדי להביא אותו ל"רוגע", מטורף והזוי ככל שיהיה, לא יצליח להרגיע אותו. אז נכון יש רוגע זמני, של פריקה מסויימת במח, אולם מיד אחר כך זה מתעורר שוב. ולהיפך, הרבה פעמים (לא תמיד) דווקא החסימה של היצר, היכולת לשלוט ולמקד, היא זו שמביאה הנאה אמיתית. בדיוק כמו במזון- אדם שיטרוף במשך היום שוקולד או ממתקים בלי גבול ובלי שום שליטה, ובטח אם יעשה זאת על חשבון אחרים (כי את הרי לא רוצה את הסרטים) ובאלימות מסויימת, הרי לא יהנה מזה. אולי הוא ירגיע איזה טירוף למשך כמה שעות... אבל לאורך זמן עצם ההנאה שלו מזה תיפגע. ותמיד הוא יצטרך משהו חמור יותר, חזק יותר, שיביא את אותו סיפוק מהעבר... וכך הענין ילך ויחמיר. לאלימות, לאונס, לעינויים וכדומה.
בעניין הזה שאנחנו עוסקים הפנטזיה היא חלק מהותי וחשוב של העניין, והעולם סביבנו מזין את הפנטזיה הזו. כל היום עוסקים בזה, מדברים על חוסר צניעות כמין מרפא לנפש ולצורך האדם... ולכן אנשים רבים חושבים שזה באמת כך- שאם רק ינהגו בחוסר רסן מוחלט, הכל יהיה טוב, כל החיים ישתנו ויהיה להם טוב בכל התחומים. ורק מי שמגשים את זה באמת מגלה כמה זה שקר, כמה חוסר השביעות הרצון נשאר כשהיה.
אז מלבד העניין שלבעלך אין זכות להכריח אותך לראות דברים לא צנועים שאת לא רוצה, ובודאי שאין לו זכות לאיים בהרס הנישואין בגלל זה, יש בזה גם חסד מסויים כלפיו- האמירה שהוא ימצא את הרוגע ואת השקט לנפשו הבוערת בצורה אחרת ושהיכנעות ליצרים לא תביא לו רוגע כלל ועיקר. רק לחץ נוסף וכאב לב וחוסר סיפוק.
זו יותר מ"תשובה הלכתית" רבנית... אני יודע. עניתי ודיברתי עם מאות ואלפי אנשים שניסו... הרוגע לא בא ולא יבוא מהכיוון הזה. אי אפשר לספק את היצר (וזה עוד לפני שהוא הופך להתמכרות, ברגע שהוא הופך להתמכרות זה נהיה חמור פי כמה), ותמיד התחושה אחר כך היא של חוסר סיפוק. אז בכך שאת לא נענית לטירוף של בעלך בעניין הסרטים את לא רק שמזיקה לו, אלא עוזרת לו למצוא חיים טובים יותר. כמובן תוך לקיחה שחשבון שאולי הוא מכור ויש צורך במשהו עמוק יותר כדי לעזור.
איסור שמיעת שירת נשים הוא בעיקר לשמוע את השירה. זה האיסור- לשמוע שירת נשים.
עניין הראיה הוא שונה, לפי חלק ניכר מהפוסקים, איסור השמיעה של שירת נשים הוא רק כאשר רואים את האשה שרה או מכירים אותה, אם לא מכירים את האשה, אין איסור שמיעה.
שמיעת מוסיקה לא דתית היא לא איסור מפורש והיא שייכת בעיקר לתחומים של רוח ההלכה וגדרי מעין אלו ולכן בודאי שאם אדם נמצא באירוע ויש שם מוסיקה כזו הוא לא חייב למנוע מעצמו לשמוע אותה.
אני חושב שאתה צריך להחליט על איזה שם "אתה הולך", לבחור אותו ולהתחיל להקפיד על השם הזה (מבחינתי עדיף עמנואל, אבל אתה יכול לבחור גם את השם המקוצר). לאט לאט אנשים יתרגלו להקרוא לך בשם הזה ושם יהיה המקור שלך לשפע ולכל הדברים. זה פשוט עניין של זמן, להחליט מה אתה מעדיף וללכת עם זה שנים עד שכולם יתרגלו.
