אשליית הבחירה

תארו לעצמכם שיום אחד הייתה בובה על חוט "מתעוררת לחיים" ומרגישה את עצמה כמו ילדה אמיתית לכל דבר. ברגע שימשכו בחוטים הקשורים לידיה, היא לפתע תרגיש שהיא רוצה עד מאוד להזיז את הידיים. וברגע שימשכו בחוטים המזיזים את רגליה, היא תחוש רצון עז להזיז את הרגליים.

הבובה בטוחה בכל מאת האחוזים שהיא חופשייה לחלוטין לעשות כרצונה. היא בוחרת מתי לנוח והיא מחליטה מתי לאכול, היא חופשייה לטייל כאוות נפשה בכל רחבי הבמה, ואם תחפוץ בכך, תוכל לבחור לשחק עם חברותיה הבובות. אך, אין ביד האשליה המתוקה לשנות את המציאות המרה: המושך בחוטים מושל בבובתנו באופן טוטאלי.

נשאלת

השאלה, במה אנחנו שונים מאותה בובת-סמרטוט?
הבה נבדוק.

ובכן, ודאי שנראה לנו כי אנו חופשיים למדיי. הרי, ככלות הכל, יש לנו את חופש התנועה: איננו כלואים בבית סוהר ואנו חופשיים לנדוד לאן שנחשוק. יש לנו את חופש הביטוי: אין אנו חיים ברוסיה הסובייטית ולא בסין "העממית", ואיש אינו מגביל אותנו מלהביע בגלוי את דעתנו נגד הממשלה והממסד. וכן הלאה.
אכן, אף אחד לא יגיד לנו מה לומר, מה לעשות, מה לאכול, לאן ללכת, מה לחשוב ומה לאהוב. אף אחד!
למעט אחד...

ושמו בישראל: הרצון לקבל הנאה ותענוג.

בכל פרשת דרכים בחיינו בה עלינו לבצע בחירה כלשהי, הרצון ליהנות הוא זה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. כל התלבטות בין פיצה לבין פלאפל, בין מים למיץ, בין מונית לבין אוטובוס או בין וולבו לסוסיתא, היא למעשה, ניסיון לברר מה מבין השניים יגרום לנו תענוג רב יותר. ברור לחלוטין שבסופו של דבר ה"בחירה" תהיה במה שנראה לנו שיגרום לנו יותר תענוג. "בחירה" שכזאת כלל אינה ראויה להיקרא "בחירה", כי אם ציות עיוור לגחמותיו של הרצון לקבל הנאה ותענוג.

בחירה של ממש

"ראה, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצווה אתכם היום, והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם..."

בפסוק זה מתארת לנו התורה את הפעולה היחידה שיכול האדם לבצע מתוך בחירה חופשית אמיתית: לשמוע אל מצוות ה'. השמיעה אל מצוות ה' היא הפעולה היחידה שיכולה להתבצע גם בניגוד לרצון האדם לקבל הנאה ותענוג.

בכל יתר הפעולות שפועל האדם בימי חלדו, חוץ מפעולות השמיעה אל מצוות ה' - הוא לחלוטין חסר בחירה. וברוב המקרים, הוא כלל אינו מודע לכך. הוא פשוט מופעל, כמריונטה על ידי הרצון לקבל הנאה ותענוג.
אך, האם באמת ניתן להגיד כי כל קיום מצווה יכול להיחשב כפעולה הנובעת מבחירה חופשית של ממש?
לא בהכרח. שכן, גם כאן, ייתכן שהמניע היחיד שיגרום לאדם לקיים את המצוות הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג! ייתכן שאדם "ייבחר" לשמור את המצוות, משום שקיומן מסב לו הנאה. למשל, עזרה לזולת יכולה לגרום להנאה מהרגשת הסיפוק הנפשי. סעודת שבת עשויה לגרום להנאה ממילוי הכרס. כמו כן, ייתכן שאדם יקיים את המצוות בשביל ליהנות מהשכר שיקבל תמורתן בעולם הבא. כך או כך, אין כאן חופש בחירה של ממש, אלא המשך השעבוד לרצון לקבל תענוג.

המסקנה המתבקשת היא, כי הבחירה האמיתית היא לא האם לקיים את המצוות, אלא האם לשמוע אל מצוות ה'.
מהו ההבדל בין "לקיים" ל"לשמוע"?
על פי פנימיות התורה, השמיעה מסמלת את השתוקקות האדם להתגבר על הרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, ולדמות את רצונו לרצון ה' - הרצון לתת ולאהוב ללא כל תמורה.
בליבו של כל אדם טמן הקב"ה נקודה של בחירה חופשית, והיא זו שמסוגלת לגרום לאדם להשתוקק ללכת בניגוד לרצונו הטבעי, הרצון לקבל הנאה ותענוג, ולהשתוקק לזכות ברצון שמהותו הפוכה לחלוטין: רצון לתת הנאה ותענוג, שלא על מנת לקבל פרס.
בשעה שאדם מגלה שהוא נשלט לחלוטין על ידי הרצון לקבל הנאה, הנקודה הפנימית שבתוכו אינה נותנת לו מנוח. רגע ההתפכחות הזה הוא למעשה תחילתו של תהליך, שבמהלכו משתדל האדם לעשות כל שביכולתו כדי להשתחרר מעולו של הרצון האנוכי ליהנות, ולרכוש רצון אנטי-אנוכי, רצון לגרום הנאה לאחרים, ללא כל קשר להרגשתו האישית.
לאחר שהאדם התייגע במידה מספקת, מסייע לו הקב"ה לצאת לחופש האמיתי - החופש מהרצון לקבל. אז, ורק אז, זוכה האדם "לשמוע אל מצוות ה'".

(נקודת הבחירה החופשית של האדם מבוררת ביתר חדות במאמר "החרות" מאת הרב יהודה אשלג זצ"ל)