close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מניין - זה מסוכן!

שאול בן נתן/ מהגולשיםכד אייר, תשסח29/05/2008

מדוע לא הייתה סכנה במניין עם ישראל בפרשת במדבר? מה המשמעות הפנימית של המושגים "מניין" ו-"ברכה"? ומדוע אין ברכה שורה בדבר המנוי?

פרשתנו פותחת בציווי ה' לספור

את בני ישראל:
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א', ב')
וקשה, הלא הורונו חז"ל, כי: "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי" (בבא מציעא מ"ב.)
אם כן, כיצד יכול הקב"ה לסכן כך את ישראל?

הזוהר הקדוש (במדבר דף ד' ובהסולם אות י"ג) מסביר, שהספירה נעשתה בצורה מיוחדת: "כופר לקחו ממנם, ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו את הכופר, ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות".
משמע, שישנה צורה מיוחדת שבה ניתן למנות, ובכל זאת למנוע עצמנו מסכנת מוות. והיא: כאשר מברכים לפני המניין ומברכים לאחר המניין.

הרב ברוך שלום הלוי אשלג, מסביר (במאמר ל"א, תש"ן) למה מרמזים דברי הזוהר הקדוש.
לימדונו רבותינו ז"ל כי השי"ת ברא את עולמו כדי להיטיב לברואיו.
וכמו כן, כתוב כי הבורא משפיע לנבראיו ללא הפסקה.
נשאלת, אפוא, השאלה, מדוע כלל אין הנבראים חשים בהטבתו של הבורא?

מלמדים אותנו רבותינו שאם היה הקב"ה נותן לנו כעת את כל שפע הטוב והעונג שהוא יכול להשפיע לנו – לא היינו מסוגלים לסבול זאת, משום שהייתה תוקפת אותנו בושה נוראית. למה הדבר דומה?
לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק. האכילו, השקהו, והעניק לו מכספו וזהבו יום יום, ובכל יום הלכו מתנותיו והתרבו. לאחר זמן מה, שאלו העשיר: "אמור לי, האם כבר נתמלאו כל משאלותיך?". ענה לו העני: "עדיין לא נתמלא כל מבוקשי. כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו לא הייתי מקבל את מתנת ידך בחסד, כי אם בזכות. מה מאושר הייתי לו כל הכסף, הזהב והמעדנים הללו היו מגיעים אליי, כשכר על טרחתי ויגיעתי, כמו שהגיעו אלייך".
 
למרות שמצד אחד העני נהנה מתענוגים הולכים וגדלים, הרי שמהצד השני קשה לו לסבול את ריבוי ההטבה הזאת. זהו אחד מחוקי הטבע: מי שמקבל מתנת חינם מרגיש בושה, ממי שנתן לו אותה מחמת חסדו ורחמיו עליו.

כדי שהטבתו של הקב"ה תהיה שלמה, ולא יהיה בה הפגם של הבושה, הוא טבע כלל ברזל, חוק ולא יעבור, לפיו לא נרגיש את הטבתו, כל עוד אנחנו מקבלים אותה לשם הנאה עצמית.
אך כמו לכל כלל, גם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל – תענוגות העולם הזה, מכונים בפי חכמינו בשם "נהירו דקיק", שכן, אם השפע האלוקי משול לאור השמש, הרי שהתענוגים הקטנים של העולם הזה – יחשבו כנר דקיק לעומתו. וכדי שיהיה קיום לעולם, ניתנה לבריות יכולת ליהנות מתענוגות "הנר הדקיק", גם מתוך כוונה לשאוב מהם הנאה עצמית.
את יתר השפע המגיע מהקב"ה, נוכל לקבל רק אם נשנה את כוונתנו. במקום שנרצה לקבל מהקב"ה, נפתח בנו רצון מסוג אחר, רצון להשפיע לו.

אך מה יכול הנברא להשפיע לבורא השלם והנצחי? הלוא הוא שלם בכל שלמות! ושלם פירושו, שלא חסר לו דבר. ואם כך, אז מה כבר אפשר לתת לו?
על כך עונים רבותינו באומרם כי רצונו של הנברא להשפיע לה', הוא שמסב לה' נחת רוח.
הרצון להשפיע לה' דומה במהותו לברכה. שכן, אדם מברך את חברו כאשר הוא רוצה שיהיה לחברו דבר מה, למרות שהוא (המברך) אינו מסוגל לתת לו בפועל את הדבר. בדומה אליו, אדם שרוצה להשפיע לה', הוא מברך את ה', כלומר, משתוקק לתת לה', אף על פי שיודע שאין לו דבר לתת לו.
אבל כמובן שלא די ברצון בעלמא כדי לממש את תכלית בריאת האדם. כי אם בורא העולם רוצה להעניק לנו משפעו, ודאי רוצה הוא שנקבל אותו ממנו.

כמו כן, דרך העולם היא, שאדם הנותן מתנה לחברו, רוצה שחברו יתבונן בה ויעריך את חשיבותה. על כן, נהוג כי מקבל המתנה יפתח אותה לעיני הנותן, ויתחיל למנות בפניו את כל השבחים שיש בה. ואם האדם אינו מסתכל ואינו מראה לחברו כי הוא נהנה מהשפע שניתן לו – הרי הוא פוגע בנותן המתנה.
נמצא, שלאחר הברכה, הנבראים צריכים לקבל עם הכוונה הנכונה את השפע שמושפע להם, להתענג עליו, ולמנות את מעלותיו. אם נתבונן בכך, נבחין כי רק בצורה כזאת יכולים הנבראים לממש את מטרת הבריאה!
אלא, שבזמן קבלת השפע בפועל, בזמן המניין, קיימת סכנה. הסכנה היא שמרוב ההתענגות על השפע, יהיה הנברא שקוע בעצמו בלבד, וישכח לחלוטין לשם מה הוא מקבל את השפע. חזרה מעין זו לרצון לקבל, מכונה בלשון הזוהר מוות. ולפי הכלל הנ"ל, קבלת השפע תופסק כליל, למעט, אולי, הנר הדקיק. לכן כתוב שאין ברכה שורה בדבר שבמניין.

אבל אם מברכים גם לאחר המניין – אזי בטלה הסכנה. אם לאחר שהנברא טעם והתענג מהשפע, הוא לא שוכח שמטרת קבלת התענוג הייתה אך ורק כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ודאי שלא קיימת עוד סכנה להיקלע ברשתו של הרצון לקבל.
ולכן נאמר בזוהר, שאם מברכים לפני ואחרי המניין – אין סכנה. אחרת – אין ברכה שורה בדבר שבמניין.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה