הרב דב ליאור על דתלשיו"ת

ראיון עמוק (פורסם לראשונה בחוברת "קומי אורי") עם הרב דב ליאור על דתשליו"ת, גורמים וחינוך במנים לא פשוטים.

הרב עוסק שנים רבות בצורכי ציבור. מה, לדעת הרב, גורם לכך שנערים עוזבים את דרכי אבותיהם?

יש לכך כמה סיבות. מצד אחד, החינוך במוסדות החינוך אינו מעמיק דיו, ומצד שני יש שמכניסים לביתם טלוויזיה, עיתונים, אינטרנט וכדומה, וכאשר הנוער נחשף לדברים אלו נגרם לו נזק גדול, ואין לחינוך יכולת ליצור נוגדנים וכוח להדוף את ההשפעות השליליות.
נקודה נוספת היא חולשתם של ההורים שלא מפעילים את סמכותם כהורים. לא תמיד צריך ללטף, צריך לדעת שלא ייתכן לאפשר לילד לעשות תמיד כרצונו וההורים יכרכרו סביבו. ההורים חושבים שיש לתת לילד להחליט והוא מושפע מהסביבה שמזלזלת בערכי ההורים והמורים. ההורים לא מטילים את סמכותם מחשש שהילד יעזוב הכול, ואני חושב שזה חשש מוגזם. הילד יחזור "על ארבע" להוריו, ואם הם יטילו את סמכותם בבית לא יהיו תופעות כאלה, שהילדים בועטים בחינוך שקיבלו בביתם. לצערנו האווירה הכללית היא שהילדים לא צריכים לשמוע בקול הוריהם, והיום אף החוק אומר שהורים שמחנכים את ילדיהם ומטילים את מרותם ייענשו. אני לא עוסק באנשים חולים שמכים את ילדיהם ללא הבחנה. אני זוכר שפעם שאלו אותי אם על-פי התורה מותר לאדם להעניש את בנו, ואמרתי שוודאי שמותר, כתוב במשלי "חושך שבטו שונא בנו", וכן התורה אומרת "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך". לעתים אין בכוחם של דיבורים לבדם לעצור ולמנוע מהילד לסטות מדרך הישר, ויש להפעיל סנקציות אחרות. בחינוך הכללי הוציאו דרך חינוך זו אל מחוץ לתחום ומתנכלים להורים שמרימים ידם על ילדיהם בצורה חינוכית, ומענישים אותם.
כך גדל דור שעושה "מה שבא", וההורים מקטרים ואחר כך אוכלים את הפירות.

יש הורים שטוענים שסיבת ההתמרדות היא הכפייה שהיתה נהוגה בעבר, וכיום יש לנהוג ביד רכה.

זאת עצת יצר הרע, עצלות של ההורים המושפעים מהאווירה השוררת בעולם, האומרת שהכול מותר והכול אפשרי, וכך נותנים לילדיהם לעשות כרצונם. באופן כללי התורה הטילה חובת חינוך על האב לחנך את בניו, ואפילו על-ידי כפייה, ולא שהילדים ינסו ויבדקו ויחליטו בעצמם. היום אנו שומעים על ילדים שגמרו שתים-עשרה שנות לימוד ונוסעים להודו לחפש את עצמם. מה עשו שתים-עשרה שנה? שתים-עשרה שנה היו רשומים בבית-ספר ועכשיו הולכים לחפש את עצמם. לילד צריך לומר מהי הדרך הנכונה. כמובן שצריך להסביר ואי-אפשר רק על-ידי כפייה, אבל אסור לתת לו ללכת לבד, הרי איך ידע מה טוב ומה רע? צריך להראות לו מהי הדרך הנכונה, אך כמובן לא במידה כזו שיבעט. אמנם באמת חז"ל כתבו שמי שמכה את בנו הגדול מכשיל אותו ב"לפני עיוור לא תתן מכשול" וגורם לו שיבעט, ולכן כל עוד הילד קטן ויש לו מרות ויראה מפני הוריו צריך לנצל זאת ולחנך אותו, קודם שימרוד. ודאי שההורים והמורים צריכים לתת לילד הדרכה ונוגדנים, שידע איך להתמודד עם העולם שמחוץ לבית ומחוץ לבית הספר, הכנה לחיים שידע מה מסוכן וממה יש להיזהר, במה הדרך הזאת היא הנכונה ולא האחרת. כפי שבתחום הרפואי הילד מקבל זריקת חיסון על-מנת שלא יידבק במחלה, לא פחות ואף יותר יש צורך בכך בתחום הרוחני, ואין הכוונה לתת לו רעל אלא להסביר לו למה הדרך הזאת נכונה ואחרת אינה נכונה. באמת יכול להיות שהחינוך שלנו לוקה בחסר, לא מספיק מחסנים מבחינה רוחנית, לא מכינים מספיק את הילד שידע כיצד להתמודד עם מה שמחוץ לביתו. ובכל זאת, אין זאת סיבה להלעיט אותו בשטויות, זה יפגום בנפש שלו. הוא צריך לדעת שכשם שבשבת הוא לא נוסע, כך לא יקרא ספרות זולה, לא יראה סרטים לא טובים, עליו לדעת שזה אסור לפי התורה כי זה פוגם בנפשו.

איך ידע ההורה מתי עשה את שלו והוא לא אשם במצבו של הילד?

ייתכן שההורים עושים כל מה שיש לאל ידם, ובכל זאת הילדים נטו מן הדרך. הרי גם בתקופת הנביאים מצינו, שהיו כאלו שעבדו עבודה זרה למרות שוודאי שהנביאים השתדלו ככל יכולתם. אבל ההורה צריך באמת לדעת שעשה הכול, שהילד מגיל צעיר לא קרא ספרים זולים ולא ראה דברים שליליים או דברים של כפירה או פריצות. אדם צריך לחנך את הילד מקטנותו. ודאי שצריך לקרוא ספרים, אך כאלו שיש בהם ערך, ספרים של גדולי ישראל. במשך השנים הילד רואה דברים והוא מושפע מהם.
כפי שההורים דואגים לבריאות הפיזית של הילד, כך לא פחות צריך לדאג לבריאות הנפשית, לחנך אותו, לתת לו את הכלים להתמודד מול עולם של כפירה, של הוללות. כנגד זה יש את מחשבת ישראל.

האם שליחת הילד למוסד חינוכי איכותי פוטרת את ההורים לגמרי מאחריות?

גם אם ההורים שלחו את הילד למוסד טוב וגם אם יש שם מחנכים טובים, זה לא פוטר את ההורים. זה לא דומה לשומר שמסר לשומר, שהשני מחליף לגמרי את הראשון. ההורים מופקדים על חינוך ילדיהם ויכול להיות שהמוסד האיכותי לא מתאים. בנוסף לכך גם הבית הוא מרכיב בלתי נפרד מחינוך הילדים. כשילד בא הביתה הוא צריך לקבל את המשכיות החינוך של מה שקיבל בבית הספר, ולעיתים יש בזה חוסר רב.

מה צריך להיות יחס ההורים והמשפחה לילד שסטה מן הדרך?

אסור להגיע למצב של זריקת ילד מהבית, זהו עונש חמור מדי. מה שצריך זה החלטיות ואמירה חד-משמעית שבבית יש מחויבויות של התנהגות. לא ייתכן שבבית של שומרי תורה ומצוות ילד יחלל שבת בפרהסיה, ידליק את האור וישמע רדיו בקולי קולות, יעשן וישים ללעג ולקלס את כל יושבי הבית. אין לו זכות להפריע לכל המשפחה. אם הוא רוצה לחיות אחרת, אפשר לומר לו שיעשה בביתו שלו כל מה שירצה. לא שזה נכון, אבל לכל הפחות, אין לאפשר לו להפריע לאנשים אחרים. הבית לא שייך רק לו, אדם לא יכול לירוק בפני כל בני הבית והם יסבלו בשקט, זאת המסגרת של הבית. כפי שבספרייה, לדוגמה, יש שלט שאסור לדבר והכניסה לשם מותנית בקיום החוקים, כך גם בבית, יש לומר לילד כזה שכאשר יגדל יעשה בביתו כרצונו, אבל כל עוד הוא בבית הוריו הוא כפוף לחוקים, ואם לא מתאים לו אין לו מקום פה. איננו מגרשים אותו, אבל יש תנאים. אנו רוצים שיישאר בבית, אבל יש לשמור על הנורמה.

נניח שבבית מסוים הולכים לישון בשעה 23:00 ואחד הילדים ידליק את הרדיו בקולי קולות עד 01:00 בלילה, הוא אינו יכול לומר שהוא מדליק רק בחדר שלו. כאשר יגור בביתו יעשה כרצונו, אך כרגע הוא גר בבית הוריו.
מי שלא הפעיל את סמכותו מוקדם, יצטרך להפעיל אותה אחר כך בלית ברירה, ולעתים זה מאוחר מדי, הילדים מטילים טרור על ההורים וההורים סובלים.