מי אשם ברעיון המדינה הפלשתינאית?

1. ביום 10/1/08, פורסם בעיתון "הארץ" מאמר מאת ישראל הראל, ובו הוא כותב כי בוש אינו צורר והשוואתו להמן הרשע, מעידה על מצבם הנפשי של אלו החושבים כך, ואם הם גם מובילי ציבור, יש להזיזם הצידה!
ומדוע, אליבא הראל, הללו "משוגעים" (הגדרה שלי), מאחר ולא בוש הגה את החזון של שתי מדינות לשני עמים, אלא ממשלת ישראל; ובעיני מדינאי כבוש, זו הצעה הגיונית וראוייה לתמיכתו.
אני מתקשה להאמין כי עיתונאי ופובליציסט כמו הראל, אינו זוכר את ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב; קרי – אולי בישראל אין מדיניות חוץ אלא רק פנים (כפי שאמר בזמנו, הנרי קיסינג'ר), אך בארה"ב זה הרבה יותר חמור: יש רק אינטרסים כלכליים, ואלו מוסווים תחת סיסמאות ורטוריקה הקרוייה "השלטת דמוקרטיה בעולם".

2. להלן תמצית המדיניות של ארה"ב במזרח התיכון ומעט בעולם, משנת 1939 ואילך (ולא בכדי הפתיח הנו תחילת מלחמת העולם השנייה).

• ארה"ב ידעה, מה נעשה בגרמניה הנאצית מאז עלייתו של היטלר לשלטון, אך לא עשתה דבר כנגד!
• במהלך מלחמת העולם, כל אנשי ממשל הנשיא רוזוולט, ידעו על השמדת העם היהודי אך שתקו; ניתן היה להפציץ את מחנות ההשמדה, אך אף פצצה לא הוטלה (גם לא בשנת 1945, כאשר הסוף של גרמניה היה ברור!)
• ערב הקמת המדינה היהודית (1947), ארה"ב הייתה נגד הקמתה, ורק הכרות אישית בין הנשיא דאז – טרומן ובין שותפו לשעבר בחנות רהיטים, שהיה יהודי, גרמה לשינוי וברגע האחרון! למרות ההכרה במדינת ישראל, אזי עם פלישת מדינות ערב למדינה היהודית שזה עתה קמה, ארה"ב לא נקפה אצבע, שכן הממשל האמריקאי היה משוכנע כי הערבים יכבשו אותנו תוך מספר ימים, ולכן אין טעם להתערב ולסכל ציר מדיני עם "המזרח התיכון".
• בשנת 1956, הנשיא איזנהואר הורה לבן-גוריון לסגת מכל סיני, למרות הלאמת תעלת סואץ ע"י נאצר; שכן ארה"ב חששה מפגיעה ביחסיה עם סעודיה והאמירויות (שכבר אז שלטו על מאגרי נפט ענקיים, שהופעלו רק ע"י חברות אמריקאיות).
• ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, הנשיא דאז – לינדון ג'ונסון, סירב לממש אמנה שלפיה ארה"ב התחייבה לפעול להגנת מדינת ישראל (וטען כי זו לא נמצאה בארכיון משרד החוץ); ולכן לוי אשכול חשש מפתיחת מלחמה נ' מצרים (בעיקר חשש מברית-המועצות).
• במלחמת יום כיפור, התחולל שינוי (רכבת אוירית של נשק ותחמושת); רק לאחר הניצחון הזמני של מצרים וסוריה; ועד היום נשאלת השאלה: מה באמת קרה שגרם לממשל של ריצ'רד ניקסון לסייע? אחת הגירסאות הינה: "דיל" שנרקח ערב המלחמה, שלפיו צבא מצרים יכבוש את התעלה ובכך יושב הכבוד למדינה זו; אך מצרים הפרה סיכום זה וצבאה המשיך לנוע מזרחה, תוך גרימת אבידות ענק לצה"ל, ואז – נעשתה "הרכבת האווירית", כדי לסמן למצרים "עד כאן".
• עם סיום מלחמת יום כיפור, החלה ארה"ב לפעול להשבת כל סיני – למצריים, וזה הסתיים בהסכם קמפ-דיוויד בשנת 1978; ואם לא דיי בהחזרת כל השטח, אזי מנחם בגין התחייב גם להכיר "בזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים". רק סיימנו להחזיר כל גרגר "האדמה הקדושה" בסיני, החל מסע הלחצים בעניין העם הפלשתיני, וזה הגיע לשיא כאשר הנשיא בוש (האב) מנע מתן ערבויות כספיות (שהובטחו קודם לכן), עד אשר יצחק שמיר יסכים לפתוח במו"מ בעניין פלשתין. על רקע זה, נולדה "ועידת מדריד", שלה אחראים האמריקאים יותר מכל מדינה אחרת!
• על רקע תוצאות ועידת מדריד, נבעט יצחק שמיר מראשות הממשלה והומלך יצחק רבין (1992). רק זה נבחר ושנה אח"כ בא לעולם הסכם אוסלו א', שזרע את זרע הפורענות שנבט לעץ ענק שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים מידי יום. לא דיי בכך שבגין הוכרח להכיר בזכויות של העם הפלשתיני (וכוונתו הייתה רק לזכויות אזרחיות גרידא: תרבות, שפה, וכו'), אזי כעת נדרשנו לתמוך בכינון אוטונומיה לערביי פלשתין. כאשר "הכרנו" ברעיון האוטונומיה, בא לעולם רעיון שתי מדינות לשני עמים; דהיינו – יש עם פלשתיני וראוי כי יקבל אדמה והכרה כמדינה. למרות שהרשות הפלשתינית לא קיימה אף הסכם, זה לא גרם לארה"ב לרדת מכינון מדינת פלשתין, אלא נהפוך הוא – הלחץ גבר וגם אדם כמו אריאל שרון – נשבר לחלוטין (הלחץ של השמאל לא היה גורם לשרון להסתלק מרצועת עזה, אלמלא הלחץ ויתכן גם איומים מצד ארה"ב).
• הנשיא הנוכחי של ארה"ב (בוש הבן), יודע כי העולם הערבי חדל לדבר על שתי מדינות לשני עמים, אלא על כינון מדינה אחת שתהא מדינת כל אזרחיה!! לכן ארה"ב שותקת כאשר הערבים מדברים על זכות השיבה לישראל (ולא רק למדינת פלשתין), והיא שותקת כאשר ערביי ישראל ופלשתין דורשים לבטל את חוק השבות. מה הקשר בין כינון מדינת פלשתין לחוק השבות, שנועד רק לתחום מדינת ישראל?; אם הערבים היו מבקשים רק לכונן מדינת פלשתין, היו אמורים לשתוק בכל הנוגע לענייני פנים של מדינת ישראל (חוק השבות הנו עניין פנימי לחלוטין).

3. רעיון העיוויים של כינון מדינת פלשתין בין הים לירדן, לא היה צובר תאוצה, גם אם חברי "מצפן" היו מונים אלף איש – בתחילת דרכם, ותנועת "שלום עכשיו", לא הייתה ממשיכה להתקיים, אלמלא נהר הכסף אשר נשפך לכיסיה מאירופה ומארה"ב! יצחק רבין לא היה עושה את הסכם אוסלו א', אלמלא הלחץ של הממשל האמריקאי (שמיר היה חזק ולכן לא נכנע, אך רבין היה כבשה לעומתו).
ממשלות ישראל לדורותיהן, לא היו מגיעות לנקודה שאליה הובלנו, אלמלא האיומים שנעשו כלפי ראשי ממשלות ושרים בכירים (בספט' 1995, יצחק רבין גמר אומר לסגת מהסכם אוסלו, אך הדבר נמנע ממנו גם ע"י הממשל האמריקאי; יתכן כי בגין כך שילם בחייו).
בנימין נתניהו לא היה מוותר על חברון אלמלא הלחץ של הנשיא ביל קלינטון; ואהוד ברק לא היה מעלה את תוכניתו לסגת כמעט מכל יו"ש, אלמלא "הרעיונות" של קלינטון.

4. לראשי הממשלות "שלנו" רשלנות תורמת בויתורים שנעשו, אך דבר אחד ברור כשמש: הממשל האמריקאי תמך וסייע במרוץ לראשות הממשלה, רק לראשי מפלגות שהיו בעד כינון מדינת פלשתין וכמה שיותר מהר!
ולכן, יצחק רבין הצליח לגבור על יצחק שמיר בבחירות ב- 1992, ואהוד ברק על נתניהו בשנת 1999!, בחירתו של שרון בשנת 2001, לא הייתה היוצא מן הכלל, שכן הממשל האמריקאי חש כי אהוד ברק לא יוכל "לספק את הסחורה", ורק מנהיג חזק כמו שרון – יוכל!
עם בחירתו של שרון, הוא חובק "חיבוק דב" ע"י בוש הבן.
 
5. ראו כיצד ארה"ב פעלה ופועלת בעולם – לכונן דמוקרטיה; בדרום-אמריקה, היא תמכה רק במשטרים דיקטטוריים וגם פאשיסטים, במזרח התיכון היא-היא ששומרת על שלטון ה"מלוכה" המושחת בסעודיה, ובאמירויות!
הפלישות לעיראק לא היו נגד סאדם חוסיין, שכן אם זה היה רק נגד שליט עריץ, אזי בשנת 1991 בוש-האב, היה דואג לחסלו, ולא לעצור את צבאו 200 ק"מ לפני בגדאד.
בפקיסטן שולט גנרל במשך 6 שנים, לאחר שפיזר את ביהמ"ש העליון, וארה"ב – שותקת.
באפריקה – לא היה מעולם ניסיון להשליט דמוקרטיה, וארה"ב לא התערבה כדי להפיל דיקטטורה כל שהיא, וכאשר פרץ רצח עם ברואנדה, מח' המדינה האמריקאית – הבליגה.

6. לפיכך, מר הראל – שאל עצמך מיהו באמת הנשיא בוש הבן?, הכיצד למרות ידיעתו על כוונות הפלשתינאים, הוא ממשיך ללחוץ עלינו לתת ולתת?; הכיצד זה שלאחר מסע שכנוע בינלאומי במשך שנים כי איראן הינה סיכון לעולם, לפתע בא לעולם דו"ח מודיעין שסותר כל מה שהוצג לעולם עד כה?
הכיצד קרה כי במקביל לפרסום הדו"ח הנ"ל, החלה רגיעה בעיראק? האם לא סביר להניח כי הממשל האמריקאי מכר אותנו לעולם הערבי, כדי לקבל שקט בעיראק?!
גם אני סבור כי הנשיא בוש (הבן) אינו אנטישמי, אך מעשיו מצביעים על "קניית" הממשלות השונות – בכסף, תמורת ויתור על אדמה, זהות וחוסן צבאי.
לכן צודקים אלו האומרים כי בוש מהווה סכנה איומה לעתידו של העם היהודי בארץ-ישראל; ואם ישראל הראל אינו רואה זאת, אזי צריך להזיזו מתפקידו כמוכיח בשער, שכן בהסטת האש רק לכיוון ממשלות ישראל והשמאל, הוא מחזק את הגורם הכי מסוכן להמשך קיומנו כאן.

קרי – עם הערבים נסתדר, הבעייה עם "הידידים"!!