close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

דרושות כתפיים רחבות

אופיר פיקהולץ  ג אלול, תשסד  8/20/2004

לא מזמן לקחתי את הרכב של אימי לנסיעה. בעודי ממתין לפנות שמאלה, פגע בי מישהו מאחור. תיקון הנזק עלה ממון רב, טרחה והוצאות. לאן אפנה? לכאורה צריך ללכת לבית דין רבני... אולם האם עדויות של אדם חילוני או אישה מתקבלות שם?

לא מזמן לקחתי את הרכב של אימי לנסיעה. בעודי ממתין לפנות שמאלה, פגע בי מישהו מאחור. תיקון הנזק עלה ממון רב, טרחה והוצאות. לאן אפנה? לכאורה צריך ללכת לבית דין רבני... אולם האם עדויות של אדם חילוני או אישה מתקבלות שם? ומה אם העד היחיד לארוע התאונתי חילוני, האין הוא פסול מלהעיד בהיותו מחלל שבת בפרהסיא? האם חשבוניות תיקון ודו"ח שמאי (חילוני) הינן ראיות קבילות? אולי התחושה הבעייתית הרווחת כיום בציבור נעוצה בעובדה הפשוטה שמה שרווח היום בעולם והגיוני וברור לכל, איננו בהכרח תקף שם.

כנפיה של ההלכה פרושות על הכל, אולם נדמה - ולא בדילמה זו בלבד - כי לעיתים קרובות מדי הציבור נתקל ב"חוסר התאמה" פסיקתי, או בריח של "אי רלוונטיות" הלכתית מעין זו. הדוגמאות מוכרות לכל. כל אחד נתקל או לפחות חשב על אחת מתישהו בחייו. מעניין איזו תשובה אינטיליגנטית עונה לעצמו אדם מן הישוב, לדוג' - על שאלת איסור הקטניות בפסח - מדוע טרם שונתה התקנה? ומנייני הנשים - על שום מה קמה ההתנגדות הרבנית החריפה למניין שכזה? והנושאים רבים: צריבת דיסקים, סוגיות הקנין הרוחני ודוגמאות נוספות, היכולות להתווסף לרשימה על נקלה. שמא מן הראוי לדייק בדברים - כי אין פה דבר על כך שההלכות בלתי רלוונטיות, אלא הטענה היא שהכלים בלתי רלוונטיים. רוצה לומר, שמא הכלים שבהם דנים חכמי ההלכה גסים מדי, או לכל הפחות בלתי מחודדים-מחודשים, ואינם מתאימים למלאכת עיצוב גדרי ההלכה דהיום.

עם השנים, ככל שמתברר השיפור הטכנולוגי והתחכום האנושי - הולכות המציאויות ונעשות מורכבות ומופשטות יותר ויותר. ספק האם כלים ניתוחיים שמוצאם מלפני 1500 שנה ולעיתים יותר מתאימים לביצוע המשימה. הכלים לבירור ההלכה דאז, תאמו לתקופה, לדינים העולמיים שנהגו (כבר ברומי העתיקה דיברו על זכויות קנייניות ואישיות, jus inrem ו-jus inpersonam) ולמציאות דאז. כבר אז, הכלים בהם השתמשו חכמים השתנו בהתאם לסיטוצאיות הגיאו-פוליטיות שנוצרו, קיבלו מימדים נוספים ונתחדשו מעת לעת. הטענה היא כי כיום, עם שינוי המציאויות וההתחדשות העולמית העניפה יש להוסיף על כלים אלה כלים 'עדינים' נוספים. ואולי גם לשנות את היחס לזכויות משפטיות, או לחיובים. אין מדובר במהלך רפורמי חלילה, אלא במהלך אורתודוקסי למהדרין. ולא בגופי הלכה עסקינן, ולא בדבר סמכותם של חכמים. ברור, ידוע ומקובל - כי לא נוגעים בהלכה. קובעי ההלכה הם חכמי הדור, ותו לא. זה אינו שנוי במחלוקת, ובזה אין לגעת. אולם מהי ההלכה אם לא ההתאמה של האידיאות התורניות למציאות המשתנה והמתעדכנת?

חכמים הם המגדירים ומבארים את כוונתה של התורה, והם הנותנים את הפרשנות הנכונה לאשר כתוב בה. הם הסמכות, ואין סמכות אחרת בלתם. דברי חכמים בנויים מכמה רבדים: הרובד האחד בדבריהם הוא הרובד הפרקטי, מה עושים וכיצד יש לנהוג בפועל. הרובד השני הוא האמירה הנורמטיבית-רעיונית העולה מן הדברים ומקושרת לרובד מוסרי, לחכמות רחבות ולטעמים נסתרים. חז"ל פורטים את הכתוב בתורה בהתאם לפרשנות המתאימה לכל דור, ראשית ביחס להדרכה הפרקטית הנדרשת - הלכה למעשה, ושנית ביחס למהו הרעיון והנקודת העומק והחפץ האלוקי הראויים להתגלות בכל פרט מפרטיה של ההלכה, ביחס לאותה התקופה. חז"ל בעצם יוצרים, על ידי התורה שבעל פה, את החיבור הנאות של התורה האלוקית-האינסופית למציאות, בין ברובד המעשי ובין ברובד הרוחני-העליון הראוי להתגלות, ומוציאים את קרן האור הנכונה מהפריזמה המכונה "תורה שבכתב", וזאת בין היתר, תוך מתן פרשנות המתאימה לתקופה בה הם חיים.

נכון הוא שלעיתים גם דברי חז"ל עצמם דורשים פרשנות של חכמי הדורות, אולם ללא ספק עיקר מלאכתם של חכמים היא עדיין - בחיבור התורה לעולם המעשה. חכמים אמונים על הגדרת העניין האלוקי ופריטתו להלכות, לגדריה הסופיים ופרטיה של המציאות היומיומית. על ידי התורה שבעל פה, חכמים לא רק נותנים ביאור לתורה שבכתב, אלא גם מתווים את הגדרים הנכונים של התורה ביחס למציאות המשתנה, ומורים מהו הקישור הנכון של כל דור ודור לדבר ה', כפי שהוא מופיע בתורה שבכתב.

ברובד השני שפורט לעיל, מפחדים דרך כלל לגעת, וזאת משום שקיים החשש שמא התכוונו ראשונים למשהו שבעניותנו כלל איננו מודעים לו, ואולי כלל איננו משיגים בו. שמא משום כך, כדי לשנות דבר מדבריהם צריך בית-דין שיהא גדול מבית הדין שהתקין את התקנה - בחכמה ובמנין. זה לא שאסור לשנות - רק צריך להיות זהיר ואחראי. עם זאת ואולם דווקא לאור זאת, נשאלת השאלה האם גם ברובד הראשון אל לנו לגעת.

ההלכה בנויה מדעות רבות, גם בקרב פרשנות הראשונים. השאלה היא, האם החיבור ברובד הראשון, המעשי, כמות שהוא היום מספיק, בגדריו הנוכחיים, או שמא מצריך הוא רענון לאור קצב החיים המשתנה והתקופה בה אנו חיים. אין ספק כי היצמדות לדין המקורי שמעדיף את קיום בדיקת החמץ בנר דווקא - ברכב, למרות הסכנה הכרוכה בכך, מצביעה על העדר התאמת ההלכה למציאות המתחדשת. נכון שדין זה איננו הדין למעשה, אולם הפתרון לבעייתיות המעשית שבצורך ההלכתי להכניס נר דולק למכמני הרכב - לא צריך לבוא מדין "פיקוח נפש", ויכול גם לצמוח מסברא ומשכל ישר.

בדיוק באותו האופן התחושה להעדר התאמה בין דבר התורה למציאות ניכרת ביותר כאשר מתחיל הדיון להיות נסוב סביב הכלים איתם באים חכמי ההלכה לנתח מציאות מחודשת. כל רגישות לשינוי מדבריהם של חכמים, איננה אלא נובעת מהחשש שהשינוי יגע בגוף ההלכה. לאור האמור, גם שם ביכולתם של חכמים לכאורה לבצע תיקונים של התאמת ההלכה למציאות - ברובד הראשון, ברמת המעשה. מכאן שבאשר לשינוי בדרכי החשיבה, בפיתוח כלים או מתודות, כלל לא נראה שאף קיימת כל בעיה! ובעצם, מדוע שיהא זה בעייתי, הלא זהו ייחודו של כל דור?!
כיום ברור לכל כי הסכמה הינה דבר מחייב. כך מקובל בכל העולם, וכך הנוהג והדין גם בישראל. לחכמי ההלכה לעומת זאת, הדבר איננו ברור כל עיקר. ההלכה המקובלת כיום מחייבת פעולה קניינית אגב ההסכמה שנערכה. הסכמה או התחייבות - כשלעצמן - אינן תופסות.

דעת ההלכה אכן היתה בעבר הדעה שנהגה בעולם כולו. אולם מאז השתנו הטבעים, התפתח המסחר ונשתכלל העולם - עד שכיום אדם יכול להעביר את כל ממונו, ויותר מכך, בהבל פיו. בהתאם לאמור, לפי ההלכה דהיום, לא כל מה שבידי אדם אכן שלו הוא, וצריך להערך מבחן מחודש ובלתי אפשרי של מי-קנה-הלכתית-מה ובאיזה אופן. ההלכה איננה מתמודדת עם בעיה זו, פשוט מכיוון שלא ניתן. הגרוע מזה הוא, שהיא גם איננה מוכנה לשנות את תפיסתה לכיוון ההכרה בהסכמה כדבר מחייב. ובין היתר, מכאן לניכור לה, ומכאן להעדר אחיזת דיני הממונות בציבוריות.

לפעמים לא צריך להיות חדשן כדי לחדש. התנאים והאמוראים בדור הראשון כבר הכירו בכך שיש "דברים הנקנים באמירה" (ע' כתובות דף קב ע"ב), ובכך שניתן לקיים "מעמד שלשתן" ולהעביר בו פקדון או חוב ללא כל מעשה קנייני (ע' קידושין, דף מז ע"ב). גם קניין "סיטומתא" לא נעדר מעיניהם של חכמים - מקום שכך היה המנהג (ע' בב"מ דף עד ע"א). 

וכאן ההלכה דהיום מתחילה להתפתל, כלומר להחיל דינים דחוקים על המציאות. לא צריך להחיל את דין ה"סיטומתא" על כל עניין חדש, שאיננו מוכר. לעיתים נדמה, שמקום שההלכה מתפתלת - נעדר ממנה רק השכל הישר.

צריך להדגיש היטב: לא מדובר במהויות הלכתיות, אלא בכלי הניתוח בלבד. במהויות ההלכתיות רק לפוסקים ישנה הזכות לשנות. זהו קודש הקדשים שלהם בלבד. ובמקרה שמשהו שם בעייתי, לנו מותר - רק לצעוק. סמכותם של חכמים לקבוע הלכה קביעא וקיימא, ואין ספק כי זוהי סמכותם הבלעדית, ואין לאף יחיד רשות לחדש מדעתו דבר שיש בו לקבוע או להורות הלכה לאשורה. לזאת נתייחדו חכמי ההלכה, מקבלי המסורת הישראלית מדור דור. לכן אין בדברים המנויים כאן בקשה לשמש הדרכה לפרט. הפרט מחוייב להלכה הנוהגת. וגם הביקורת הכי נוקבת אין בה - ואסור שיהיה בה - לערער על סמכותם או מעמדם של חכמים. "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבית המדרש". זה הכלל, וברור ונחרץ הוא. אולם על הבעיה צריך להצביע, כיוון שאין הדברים אמורים לגבי ביקורת ציבורית. זאת יכולה - ואולי אף חייבת - להאמר. כי ברמה הפסיקתית ישנו צורך לחדש, וצורך זה מקורו במציאות המתחדשת, בציבור, בחיי היומיום - וישנו כיום צורך דחוף בחדשנות ובפריצת דרך, בעיקר ברמה הנורמטיבית.

שמא השלט שיותקן בבית המדרש צריך שישא את הכותרת "דרושה: פסיקה אמיצה". פסיקה אמיצה מצד הסמכויות ההלכתיות, לא רק תשמש מכשיר חשוב ליצירת ערוץ תקשורת חיוני ביותר לרגשות הציבור, לרחישת כבוד מחודש לפסיקה ולהלכה - רגשות שנתקהו בעת האחרונה בקרב חלקים גדולים מהציבור, אלא גם תהא פסיקה ראויה, המתאימה לדור, למקום ולתקופה.

נצרכות 'כתפיים רחבות' מאוד כדי להוציא פסיקה כגון דא, לפתחה או ליישם דרך ניתוח חדשנית הלכה למעשה. זהו איננו עניין פשוט, אולם הוא נצרך ביותר, עת מתחיל הציבור לחוש כי הדין הולך ונעשה פחות ופחות רלוונטי, וכתוצאה מכך, לצערנו, גם פחות ופחות מחייב מבחינתו. החל בזילות דה-פקטו בבתי הדין הרבניים דהיום בפרט ובדיני ממונות בכלל, ויוכיח הרוב המוחלט של הציבור שכלל איננו שותף להליכים בו או לפסיקותיו, וכלה בזילות שקיימת בציבור לפסיקה רבנית בכללותה, שנובעת מהעדר פסיקה חדשנית בנושאי קניין רוחני או מציאויות מודרניות אחרות. גם שיקולים משפטיים גלובליים ומקובלים בעולם כולו נעדרים מהשיח ההלכתי, וגם לזה נדמה שישנו חלק בפיחות שחל בהדרו.

לפני תקופה לא ארוכה מצינו פסיקה אמיצה כגון זו, על ידי בית-הדין הגדול לערעורים שע"י הרבנות הראשית לארץ ישראל, בבית-דין שהקים הרב ב"צ עוזיאל טרם קום המדינה בתקווה שיצליח ליצור דין מעודכן שיהא מקובל על הכל. בית הדין שם לא הסכים לפסול עדותו של עד - רק עקב היותו מחלל שבת בפרהסיא, וזאת עקב רצונו לקיים הנהגות משפט תקינות ביחס למציאות הנוהגת (עיין המשפט העברי, מנחם אלון, כרך ג', עמ' 1341 ואילך). פסיקה זו יש בה סלילת דרך הלכתית וציבורית, ועל כן היא פסיקה אמיצה.

פסיקה רבנית אמיצה לא רק אפשרית היום, אלא גם נחוצה, נכונה וראויה. המשתוקק לה הוא הציבור הרחב. אולי תשמש זו מוצא לנבוכים, המבקשים את דבר ה' ומחוברים בה בעת למציאות בלתי אפשרית, שבה משמשים ההלכה והמציאות בפירוד, ובחלוקת תחומים.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה