close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

לנקות בשמחה

אבישי קולין/ חברים מקשיביםה ניסן, תשעא09/04/2011

כעס, מתח, עצבים, מי לא מכיר את התחושות הללו מחופשת הפסח. אוירה לחוצה וטעונה ממלאת את קירות הבית, וחיידקי עצבות וטינה מחלחלים לתוך הלב. האם יש דרך לנקות בשמחה?

"יוסי, עזוב כבר את המחשב, יש מלא עבודה וזה ממש לא הזמן".
"אמא עוד רגע, אני כבר באה.
מיכל! כמה פעמים אני צריכה לקרוא לך, זה גם הבית שלך אם שכחת.."
"אוף, למה יעל לא עוזרת לי? היא בהפסקה כבר שעתיים.."
"יופי אריאל, בדיוק כשצריך אותך אתה נזכר ללכת ללמוד. ככה מחנכים אתכם שם בישיבה?"
"אבא, אתה רציני, לזה אתה קורה נקי? מפה אני רואה סימני אבק".
"אתה יודע מה? העזרה הכי גדולה שלך, זה שלא תהיה בבית. באמת, שכבר נמאס לי להתחנן, וגם ככה בסוף אני צריכה לעבור אחריך".
 
"פסח"! רק זרקת את המילה

הזו לחלל האוויר, ואפילו העלית אותה במחשבה בלבד, והנה אתה שומע אנחה כבדה משתחררת בספונטניות. עוד לא תמו חגיגות הפורים, וכבר מועקה גדולה רובצת על הלב: "המשלוחי מנות האלה, זה בדיוק מה שהיה חסר לנו חודש לפני פסח. מה, לכל הרוחות, נעשה עם הררי החמץ האלה עכשיו"? אולי, מי יודע, מרבים בשתייה בפורים כדי לשכוח שאנחנו חודש לפני פסח..
קלישאות לעוסות מתחדשות מדי שנה, אולי כסוג של בריחה וניסיון השתמטות מעבודות הפרך: "אבק זה לא חמץ", כאילו זה לא נאמר כבר לפני שנה ושנתיים. כאילו אמא לא חשבה על זה בעצמה, וכאילו היא לא זוכרת את הסיסמא הזו חוזרת על עצמה באופן קבוע. וכמובן, "הילדים הם לא קרבן פסח", או לחילופין "אמא היא לא קרבן פסח", תלוי באיזו משפחה מדובר...
 
כעס, מתח, עצבים, מי לא מכיר את התחושות הללו מחופשת הפסח. אוירה לחוצה וטעונה ממלאת את קירות הבית, וחיידקי עצבות וטינה מחלחלים לתוך הלב. למי בכלל יש חשק לנקות בצורה כזו? ויכוחים, מחלוקות, עלבונות, מי צריך את זה? עוד הפעם להגיע לליל הסדר עם הלשון בחוץ, מרוטים, גמורים ומותשים, למי יש כח?
האם זה הכרח המציאות? יהיו שיגידו, שכך אנחנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". נכון, סובלים, משתגעים, מתעצבנים, אבל בסוף יוצאים לחירות ממשית. אך גם יהיו רבים, שבחפץ לב יוותרו על התענוג המפוקפק. לא חזון נפרץ הוא, לראות משפחות ש'סוגרות את הבית' ונפרדות ממנו לשלום למשך כל ימי החג, והתופעה הולכת ומתפשטת. טענתם בצידם: וכי לא חבל על הכוח והזמן? ועל האוירה העכורה? עדיף להגיע לפסח בנחת ובשלוה, לחגוג בכיף בבית המלון, כשהילדים וההורים שמחים וטובי לב. והבית? הוא יחזיק מעמד.
אז זהו, שאפשר אחרת.
לא לוותר על הניקיון היסודי, וגם לא לוותר על הבריאות והשפיות. לעבוד קשה, להזיע, ולהיות מאושרים, אין זו אגדה. עוד נגלה, שתקופת הנקיונות לפסח היא הזדמנות פז מאין כמותה, לחיזוק הלכידות המשפחתית, להתקדמות אישית בעבודת ה', ולרענון והתחדשות של כוחות הנפש. והכל בשמחה.
ומי שלא רוצה, מפספס.

איך עושים את זה?
השינוי החשוב ביותר הוא, קודם כל, פנימי.
מפקד עומד לפני יציאה למסע מפרך, ושתי אפשרויות בידו, כיצד להכין את חייליו בצורה הטובה ביותר: האחת, היא לרכך את הקושי. "תראו, זה בכלל לא כל כך קשה כמו שזה נראה. זה סתם שמועות, אני מכיר אותם בדיוק כמוכם. עזבו, זה קטן עליכם, באמת". זה סוג של פתרון קל, שמבטיח מוטיבציה גבוהה מצד החיילים, בלי השקעה רבה. המוקש בשיטה הזו טמון בעתיד. בעוד שעות ספורות, כשהחבר'ה ימצאו את עצמם בעיצומה של עליה תלולה שלא נגמרת, או בזאת שבאה מיד אחריה, הייאוש יהיה בלתי נמנע. לא הייתה מצדם שום מוכנות לדבר כזה, ואין להם טיפה של רצון להתאמץ עכשיו, במיוחד כשהם מגלים ש'עבדו עליהם'.
האפשרות האחרת היא, לומר דברים כהווייתם בלי התנצלות: "תקשיבו, במסע הזה אתם הולכים לקרוע את עצמכם, וזה הולך להיות מטורף". אבל כאן מגיעה התוספת החשובה. "מהמסע הזה אתם תצאו גיבורים כמו אריות. מי שלא ייכנע פה, מי שלא יוותר לעצמו, יהפוך ללוחם. כל העתיד של המדינה, על הכתפיים שלכם. אתם מסוגלים, רק תרימו את הראש, ותאמינו בעצמכם. כי מי שמאמין לא מפחד". לא לטשטש את המציאות, אלא להעמיק אותה. נכון, אתה לוקח סיכון שהחיילים יצביעו ברגליים (וילכו לבכות לחובש שהם לא מסוגלים לצאת למסע), אבל יש לך סיכוי מרבי להצמיח חיילים מורעלים, עם מסירות ונכונות לכל משימה. כך גדלים אנשי איכות, שלא נרתעים מקשיים, אלא מסתערים עליהם.

? המפתח הוא הגישה. אם נבין למה אנחנו מנקים, אם נזדהה עם מה שאנחנו עושים, ולא נמאס בעבודה כי 'זה סתם בזבוז זמן', אז הכל יהיה הרבה יותר קל. יתירה מכך, תהיה לזה משמעות.
אין טעם לרטון, שכל המאמץ מיותר כי 'אין שום חמץ שמתחבא במסילות של החלונות'. זאת מהסיבה הפשוטה, שגם אף אחד לא חושב אחרת. קשה להאמין, אבל מבחינה הלכתית לא היינו אמורים 'לנגוע בבית' בכלל, אלא לעשות בדיקת חמץ סתמית בליל י"ד בניסן. היום, הבדיקה הזו הפכה מעין טקס, לפעמים נדמית כמין הצגה, כי "נו, אתה באמת חושב שתמצא משהו, אחרי שצחצחנו את הבית במשך שבועיים". אבל במקור, הבדיקה הזו נעשתה 'על ריק'. בבית ממוצע, זה אמור לקחת כמה שעות בסך הכל, וזהו.
היום, החמץ הוא גם תירוץ לערוך ניקיון יסודי בכל הבית, 'על הדרך'. וזה פשוט נפלא. יש לנו הזדמנות פז, פעם בשנה, לפנות קצת זמן ממרוץ החיים, לקחת נשימה ארוכה, ולהתחדש. להבריק ולהלבין, לקרצף ולשפשף, לשטוף ולסבן. בלי לעגל פינות, בלי לדלג, בלי לחפף, בלי להחמיץ. כמה נחמד למצוא אבדות נושנות, ולגלות קטעי נוסטלגיה בתוך המגירות. כמה נעים לפגוש שוב את החדר המקורי שלנו, מסולק מכל פירור אבק, ומכל גרגיר של לכלוך. הכל נוצץ, וזורח באור יקרות.
איך אפשר, שלא לפתוח את הנפש, ולהתרחב. להסיר שכבות של ייאוש, לשחרר סתימות של שגרה, ולחשוף מנהרות חשוכות אל השמש המלטפת, שמעודדת ומנחמת. כמה נעים, לפגוש שוב את עצמנו, כמו אז לפני חצי שנה, באלול ובימים נוראים. להיזכר בתקופה המקסימה הזו, כשרוח הטהרה מתנוססת בנו, ותקוות מתוקות ממלאות את כל היש. בינתיים הספקנו קצת לשכוח, ותחת השאיפה באה השחיקה. והנה באים ימים, מלאי רעננות, שמחברים אותנו אל השורש, ומבשרים על מחזור נוסף של שנה חדשה. 'החודש הזה לכם ראש חדשים'.
אל נהיה אטומים. נקשיב למה שאנחנו עושים, כי ה'סנו ג'אוול' שאנחנו מחזיקים ביד, ממש עכשיו, מדבר אלינו. הנשכיל לשמוע אותו?

נכון, תוך כדי סידור הבגדים האינסופיים, ובין שאיבת אבק מהספה לקרצוף של התנור, זה לא תמיד מה שעובר לנו בראש. קל מאוד לשקוע לתוך הקושי, לחשוב רק על הידיים הכואבות והעייפות. ולקטר. אבל זה בדיוק האתגר! כשהחייל מתפרק על הג'בלאות עם ציוד מלא על הגב, והוא מודע לכך שאלפיים שנה חלמו עליו, זה נוסך בו כוחות אדירים. אם גם אנחנו נדע להתעלות, להתרכז במהות ולא בטכניקה, יהיה קשה להוריד לנו את החיוך מהפנים.
 
'הכל בראש'.
? הגיעה העת לנסח מחדש את היעד, ואת המשימה המשחרת לפתחינו. יש לנו פרויקט משפחתי, שכולם שותפים בו, בלא יוצא מן הכלל. יש מפקד (מפקדת בדרך כלל) וחיילים נאמנים, מלאי חום ואהבה, בלי טיפת דיסטנס.
אמנם ראוי להגדיר את התפקיד של כל אחד, ולהדגיש את האחריות האישית המוטלת עליו, אבל אין שום מניעה לעבוד ביחד. זה אפילו מומלץ. קודם כל, כי זה הרבה יותר כיף, וגם הולך יותר מהר. ובעיקר, כדי לחזק את ה'ביחד', ולטפח את תחושת האחדות. ביומיום כל אחד טרוד בענייניו האישיים, ועכשיו כולנו עסוקים באותו נושא. נרתמים למטרה אחת, שמחברת, מרוממת, ומפיחה עז ותעצומות.
? כדאי להניח מדי יום פתקים חמודים, עם פרגון ומחמאות בלי חשבון, לאבא ואמא, ולאחים היקרים שלנו, שאולי, לפעמים, קצת הזנחנו אותם במשך השנה. "לרחלי המקסימה, מאושרים כל פעם מחדש שאת הבת שלנו". "לאיתן הגדול, שיחקת אותה בענק עם המקרר". "אתה הכי, אחי". בכוחם של מכתבי אהבה להחיות נרדמים, לרפא 'קצרים', להציף געגועים, ולעורר את הקשר בזרימה פשוטה וטבעית.
? גם שלטים ברחבי הבית מוסיפים המון, ויוצרים הרגשה נעימה.
? ואיך אפשר בלי מוזיקה טובה, שתקפיץ ותניע אותנו לפי הקצב, ותשדר לנו גלי שמחה לתוך הלב.
? טוב מאוד, גם לעשות הפסקת רענון מדי פעם, לצאת לארוחת צהריים טובה דווקא באמצע היום העמוס, בגינה הקרובה, או בחיק הטבע הסמוך. לפעמים 'ביטולה זהו קיומה', ופסק זמן של כמה שעות בכוחו להטעין מצברים לכמה ימים, לעבודה איכותית ונמרצת יותר. כך גם חוסכים מעט את השיגעון של 'פינת חמץ'.
? גם לימוד קצר, מעניין ורלוונטי, עם שחר, יוצק אנרגיות רוחניות לקראת המסע היומי, ופותח את היום ברגל ימין.
? על הכל, נפרסת לפנינו תקופה מרוכזת של 'עבודת המידות', עמוסת משברי לידה. לא נקטרג על הימים הלחוצים, אלא נרומם. כל מאורע שמקפיץ את הפיוזים, כל עניין שגורם לנו לצאת מדעתנו, הוא ניסיון. בואו נעלה על נס, וניחלץ חושים לקראת המערכה. אמור מעתה: לא קושי, אלא אתגר. נשתדל להביט על כולם בעין טובה, ננשוך שפתיים כשצריך, נזדרז, נתגבר, בלי לתת לעצלות להכניע אותנו. כל הצלחה קטנה נמנף, ונסמן לעצמנו ? קטן וזורח בלב. ככה נצא גדולים באמת, וניולד מחדש עם יום ההולדת הלאומי. כשרים לפסח.
? והחשוב ביותר, הוא לוח הזמנים. הנה הגיע לו שעון הקיץ, ואותה שאלה מנקרת במוחנו מדי ערב שבת, כבכל שנה. כיצד ייתכן הדבר, שמה שהספקנו לפני חודש עד 5, אנחנו בקושי מסיימים עכשיו עד 7? יכול להיות שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות עוד דברים במשך היום, אבל מסתבר שבדרך כלל אנחנו פשוט נמרחים. הידיעה שיש עוד זמן, מאפשרת לנו לעבוד לאט יותר, בלי להרוויח כלום (ועוד אחרי שהפסדנו שעת שינה..). לא חבל? אם פשוט נחליט, אפילו במחשבה, שהשבת נכנסת שעה קודם ('כאילו'. לפעמים המילה הזו עוזרת..), אז תתוסף לנו עוד שעה לחיים, ובפרט בערב שבת הלחוץ גם ככה. בתודעה הפנימית שלנו, נוכל לעצב מחדש את התדמית של 'יום שישי', ולהיכנס לשבת נינוחים ורגועים. חישבו על שעה שלימה קודם הדלקת נרות, בה כולם לבושים ומוכנים לקראת השבת, נודפים ניחוחות של קדושה ואפופים טוהר גן עדן, מתאספים יחד סביב השולחן לקבלת שבת משפחתית.

הוא הדין בהכנות לפסח. נקבע, שמבחינתנו פסח נכנס יומיים קודם. הרי בכל מקרה עובדים עד הרגע האחרון, והיומיים הנוספים לא הם שיעשו את ההבדל, כפי שנוכחנו לדעת (ומי שממש מתעקש, יכול להתחיל יומיים קודם). בכך נפתח עבורנו חלון הזדמנויות להיכנס לפסח מעולם אחר, פסח שלא הכרנו. האביב כבר הפציע, ושמורות הטבע מחכות רק לנו, לטיול בשביל הנשמה. זה הזמן להתהלך בדרכי הארץ ובחדרי הלב, ולהבין את גודל המעמד: לשאוף אויר פסגות של נחלת אבות, שהלא היא תכלית היציאה ממצרים, בערב החג הקרב ובא. 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', זכינו, ותשוקה חלומית של דורות התגשמה בנו. עכשיו אפשר למצות את טיב ההכנה לחג, ללמוד ולעסוק בעניינו של יום, ולנסות לגעת בהארה המיוחדת שלו בשנה הזו, לדור שלנו, לנפש שלי, בפסח תשע"א.

אנחנו קובעים איך להרגיש, ולא המציאות. מצב הרוח שלנו מושפע מפרשנות של המציאות, והכל שאלה של יחס. אם יש בקרבנו הערכה וחשיבות למה שאנחנו עושים, אנחנו בדרך הנכונה, להארת פנים, אצילות ועדינות.
אז מה היה לנו?
גם בניין אישי, נפשי ורוחני.
גם בניין משפחתי.
והכל ביחד.
 
'כמה מעלות טובות למקום עלינו'.
ועוד לא נכנס החג!
איך אפשר שלא לקפוץ עד לב השמיים מרוב שמחה?

תודה לך אמא, על ימים איכותיים, מלאי עומק וענין.
יוצאים לחירות שלימה, בגוף ובנפש.
חג ש-מ-ח.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה