close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

ט"ו בשבט, ט"ו באב

אורה רבקה וינגורט  ה שבט, תשסז  1/24/2007

בטרם נישאתי, ניגשה אלי פעם חברה בט"ו בשבט, ואמרה: 'אל תשכחי להתפלל על אתרוג נאה...". 'אתרוג נאה?!', מילמלתי, 'אני עוד מתפללת על חתן נאה!'. נראה, כי ט"ו בשבט הוא זמן מצויין גם להתפלל על כל הקשור לזיווג.

בטרם נישאתי, ניגשה אלי פעם חברה בט"ו בשבט, ואמרה: 'אל תשכחי להתפלל על אתרוג נאה...". 'אתרוג נאה?!', מילמלתי, 'אני עוד מתפללת על חתן נאה!'.
האמת היא, שיש אולי קשר בין השניים. מקובלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על האתרוג, מפני שזהו ראש השנה לאילן, בו השרף עולה באילנות (ר"ה יד, א וברש"י). "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא, ראשית יסוד הצמיחה, שיזמן לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפילתו תעשה פירות" ("בני יששכר" שבט, מאמר ב').
משום כך, נראה כי ט"ו בשבט הוא זמן מצויין גם להתפלל על כל הקשור לזיווג. קודם כל, נראה כי טמונה כאן 'סגולה' מסויימת, שביום זה התפילה 'עושה פירות'. מעבר לכך, "האדם עץ השדה", והתהליכים העוברים על העולם משקפים את העובר על האדם – "האדם עולם קטן" (תנחומא פקודי, ג). ממילא, ישנו קשר עמוק בין היום הזה ובין כל מה שקשור לצמיחה, הפרייה ונתינת פירות. ההתחברות הפשוטה שלנו לטבע ולתהליכים שבו, יכולה לפתוח פתחים עצומים בנפשנו.
לקשר בין ט"ו בשבט ו'שידוכים' ישנם גם כמה רבדים עמוקים יותר, הנושקים ב'סוד'. נתבונן בכמה רמזים (המובאים ב"בני יששכר" שם).
ט"ו בשבט מקביל במעגל השנה לט"ו באב, יום המיוחד לענייני שידוכין "ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך..." (תענית פ"ד מ"ח). ט"ו באב חל בדיוק ארבעים יום קודם בריאת העולם, בכ"ה אלול, בסוד "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב, א). אלא שיש מחלוקת תנאים אם העולם נברא בתשרי או בניסן (ר"ה י, ב), ולשיטת רבי יהושע שבניסן נברא העולם (כלומר, האדם שהוא נזר הבריאה), מסמל ט"ו בשבט את היום הארבעים שקודם ליצירה.
ביום זה אפשר להתחבר ביתר קלות ל"בת-קול", לידיעה ולאמונה ש'יש שם מישהו בשבילי', גם אם הוא לא התגלה בפועל. עניין זה משתקף גם בלבנה העומדת במילואה ביום זה, ובחגיגה של ה'אור הפוטנציאלי' שעוד לא התממש בפועל (ראי בהרחבה את דברי ה"בני יששכר" על ההבדל בין שיטת בית שמאי, שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט, לשיטת בית הלל).
ביום זה ניתן לחוש ב"שרף העולה באילנות". להרגיש בפנים את התקווה הקטנה שלא נס ליחה ולא התייבשה והתנוונה בימי החורף הקשים, התקווה ששבה ועולה, ומבשרת את בואו של עתיד טוב יותר. עתיד, שעדיין אינו נראה בפועל, ועוד יבואו ימי חורף קרים, אך החגיגה של ט"ו בשבט היא חגיגת האמונה בטוב, חגיגה לתקווה, שהיא בסופו של דבר, בע"ה, תצמיח את הפירות.
ובסודי סודות. ט"ו בשבט נקרא ראש השנה לאילן. מדייק ה"בני יששכר" שהוא נקרא כך בלשון יחיד, ולא בלשון רבים ('אילנות') כמצופה. "אילן" בלשון זו רומז לגימטריא של שם הוי' ואדנות, כלומר: שם ה' כפי שהוא נכתב וכפי שהוא נקרא. שילוב השמות הללו מכונה "יחודא עילאה", בלשון הקבלה.
השנה, חל ט"ו בשבט ב"שבת שירה". שבת בה אנו חוגגים את קריעת ים סוף. חכמינו אמרו שקשה זיווגו של אדם "כקריעת ים סוף" (סוטה ב, א). וכאשר "כל משבריך וגליך עלי עברו", אין מתאים יותר מלפנות למילות התפילה.
הפנייה לה' איננה רק בריחה ומפלט, אלא פתח לפיתרון. חז"ל לימדונו שמבריאת העולם ועד עכשיו "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני..." (ב"ר סח, ד), ומדוע לא נפנה לשדכן הטוב ביותר?
ומה עם 'השתדלות'? כמובן שצריך גם את זה. שמעתי פעם מהרב קופרמן שליט"א שביטחון בה' בלי תפילה הוא פגם ב'השתדלות', ו'השתדלות' בלי תפילה היא פגם ב'ביטחון'.
מחסום נוסף לתפילה טמון בשאלה 'הרי כבר התפללנו על זה כל כך הרבה פעמים, כמה אפשר?!'. על כך דרשו חז"ל (ברכות לב, ב) את הפסוק "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'" (תהילים כז, יד).
ב"עולת ראי"ה" (הקדמה, עמ' כה) מופיעה הרחבה נפלאה למאמר זה: "וצור העולמים, לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים ... ולפי ערך היסוד הזה, של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקוה לה' נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגיעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין. על כן, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".
האמור בזה איננו מכוון רק לרווקות, אלא לכולנו. כולנו ערבות זו לזו, ובנוסף, ידוע ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, ב). תחושתי בימים האחרונים היא, שהגיע הזמן שנקרע שערי שמים בעניין זה. נתבונן סביב ונזעק – "עד מתי?!". עד מתי לכאב? עד מתי לבדידות? עד מתי לשבר?
חברות יקרות. השעון מתקתק. לא רק השעון הביולוגי האישי, של כל אחת מיקירותינו, אלא השעון הלאומי וההיסטורי של עם ישראל. שעון הגלות והגאולה. "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" (עבודה זרה ה, א).
מצורף כאן שיר, שפורסם בשח'נשים בעבר, אשנב והזמנה קטנה להקשיב לכאב, ולשמוע דרכו את צער השכינה. בע"ה מתוך הקשבה זו, נזכה להקים את השכינה מעפרה. "התנערי מעפר, קומי לבשי בגדי תפארתך עמי". לבשי שמלת כלולותייך.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה