close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

י-ה אכסוף נועם שבת

אורה רבקה וינגורט  ה שבט, תשסז  1/24/2007

חודש שבט, ובפרט כאשר ראש החודש וט"ו בו חלים בשבת, זהו זמן מסוגל ביותר לברור מעמיק בעניין האכילה בקדושה, והגעה לתענוג אמיתי במקום תחליפים לא מספקים.

בחודש שעבר עסקנו ב"ה בהכנות לשבת קודש, הכנת הכלים להכיל את אורה וקדושתה של השבת. הפעם נתמקד בשבת עצמה. אין כאן יומרה להקיף נושא רחב זה, אלא להאיר מספר נקודות, ובפרט מאלו הנוגעות לנו כנשים.

הדלקת נרות
רגע הדלקת הנרות הוא מהרגעים המיוחדים ברגעי השבוע כולו. במקום בו הלב הומה מעצמו אין צורך להכביר במילים. כמו כן, ברור שקיום המצווה עצמה, בכוחה להביא את האור והקדושה לתוך חיינו. יחד עם זאת, לימדנו הבעש"ט שאמירת "אשר קדשנו במצוותיו", בלשון רבים, באה לרמז על גוף המצווה ועל פנימיותה. על כן, ננסה להאיר מספר נקודות הנוגעות למשמעות הפנימית של המצווה.
על פי ההלכה, מצווים נשים וגברים כאחד שיהא הנר דלוק בביתם בכניסת השבת. עם זאת, הוזהרו הנשים ביותר על כך, ומצווה זו נכללת במצוות הח"ן המיוחדות לנשים (הדלקת הנר, חלה, נידה – טהרת המשפחה). עובדה זו מלמדת על הקשר המיוחד בין הדלקת הנר לתפקידנו בחיים. הנימוקים שהובאו בהלכה (שו"ע או"ח רסג, ג ובמשנ"ב ס"ק יב) לאזהרת הנשים ביותר על מצווה זו הם: האשה מצויה בבית ועוסקת בצרכי הבית, ובנוסף, יש בהדלקת הנר תיקון לחטא חוה אשר 'כבתה נרו של עולם', בכך שגרמה מוות לאדם הראשון. באופן רחב יותר נראה, כי תפקידנו הוא הארת הבית, על כל משמעויותיה.
המובן הפשוט ביותר של הארת הבית, הוא גם הטעם המובא בהלכה להדלקת הנר, משום "שלום בית" (שו"ע שם). אם הבית חשוך עלולים 'להיכשל בעץ ואבן', וכאשר נתקלים האינסטינקט מביא אותנו לכעס ועצבנות. הפקדתנו על מצווה זו מעידה עד כמה אנו נותנות את ה'טון' בבית – ברוגע ובשלום בין בני הבית, ובפרט בינינו לבני-זוגנו. שני הנרות הם כנגד האיש והאשה, ומרמזים גם על מספר אברי האיש (רמ"ח) והאשה (רנ"ב), העולים פעמיים נ"ר בגימטריא. מעניין להתבונן בכך שהאש נוצרת תמיד מחיבור וחיכוך של דברים (כך באבנים או בגפרורים, וכך גם בחשמל).
משמעות נוספת של הארת הבית היא בהחדרת אור ה' פנימה – "כי נר מצוה ותורה אור". החשש להיתקל בעץ ואבן מתפרש לדברי הרבי מליובאוויטש ("אל נשי ובנות ישראל" עמ' 270) גם כהיתקלות בחומריות של העולם הזה. על ידי הארה באור התורה, החומר איננו מתבטל אלא הופך לבסיס לקדושה. ייתכן שזו תמצית מהות תפקידנו, כמאמר אליהו הנביא לרבי יוסי: האשה עוזרת לבעלה, "מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" (יבמות סג, א). אנו בונות את הבסיס החומרי של המציאות – 'מעמידתו על רגליו', ועוסקות הרבה בחיזוק הגוף של בני משפחתנו, למן ההריון ואילך. כל זה הוא בבחינת ה'נר' – הכלי, הבסיס, לשמן. אך אנו גם מדליקות את הנר – 'מאירות את עיניו', ויוצקות את התוכן הפנימי לחיים, ובכך מרוממות אותם.
השבת עצמה היא בבחינת "נר", המאיר את השבוע כולו. בספרים מובא כי השבת דומה לנר האמצעי במנורת המקדש, אליו פנו הנרות כולם. ימים רביעי, חמישי ושישי הולכים לקראת השבת, וימים ראשון, שני ושלישי יונקים מהשבת שלפניהם. שלשת הימים מקבילים גם למעשה, דיבור ומחשבה שלנו, וכן לחלקי הנפש, רוח ונשמה (הקרוב יותר לשבת הוא החלק הגבוה יותר). שמעתי רעיון יפה, שאולי המנהג לסובב את הידיים שלש פעמים לפני כיסוי העיניים לאחר ההדלקה, מרמז על נתינה לאור השבת להתפשט בשלושת המעגלים ההולכים ומתרחקים ממנה (אגב, למנהג לכסות את העיניים יש טעם הלכתי, כדי שהברכה תהיה 'עובר לעשייתה' – קודם לעשיית המצווה, וכיוון שאיננו יכולות להדליק לאחר הברכה, מסתכלים על הנרות לאחריה, ונהנים מאורן, ובכך נשלמת עשיית המצווה. עפ"י "טעמי המנהגים", רסא).
זמן הדלקת נרות הוא עת רצון לתפילה, ובמיוחד שיהיו הילדים מאירים בתורה. ישנן עדויות של רבים מגדולי ישראל, שכל מה שהשיגו היה בזכות התפילות והדמעות של אמותיהן.
 
כאילו כל מלאכתך עשוייה
מוכנות או לא מוכנות, השבת מגיעה. ברגע אחד אנו צריכות להפסיק כל מלאכה, כל פעולה יוצרת. בשביתה ממלאכה אנו מוסרות את שליטתנו המדומה על המציאות לידיו של הקב"ה: "ביום השבת תסיר מעל ראשך את כליל תפארת ממשלתך בעולם, ותשית את עצמך ואת עולמך בהכנעה תחת כסא כבוד ה' אלוקיך" (רש"ר הירש שמות כ, י).
אם לא מספיקה השביתה ממלאכה, מוסיף לנו רש"י "כשתבוא השבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשוייה, שלא תהרהר אחר מלאכה" (שמות כ, ט). גם ביחס לכל מה שלא הספקנו לעשות בענייני חומר ורוח, כאשר מגיעה שבת עלינו לעשות סוויץ' (וזה קשה...), ולהיכנס לעמדה נפשית של שביתה. נשמה יתירה – "היינו בחינת נשימה יתירה" (לקוטי הלכות, הל' שבת, א). להרפות מכל התכנונים, הטרדות והבלבולים, ולהתמסר למשהו עליון יותר.
היכולת להרפות קשה ביותר, דווקא כאשר אנו חיים מתוך מכוונות של עשייה וגרימת 'נחת רוח' לבורא ית"ש. זהו איזון עדין מאוד בנפש, וקשה להגיע אליו. הדבר נכון לא רק לגבי מלאכת ששת הימים, אלא גם לגבי השבת עצמה. לפעמים, עצם הרצון ש'שולחן שבת יראה כך ולא אחרת', או 'שכל האורחים ירגישו בנוח', מונעת בעדנו מ"לשית את עצמנו ואת עולמנו בהכנעה תחת כסא כבוד ה' אלוקינו". אתגר.

שבת קודש נפשי חולת אהבתך
השבת היא יום של אהבה, יום של דביקות. החל מקבלת שבת, בה אנו מזמינים "בואי כלה, בואי כלה...", אנו מבינים כי בשבת יש חיבור גדול – חתונה.
למעשה, ישנה חתונה כפולה. לשבת נאמר "כנסת ישראל היא בן זוגך" (בראשית רבה יא, ח), ומבחינה זו, השבת היא הכלה ובה אנו נדבקים. מצד שני, כנסת ישראל היא 'כלה קרואה בנעימה', כלה הנדבקת בדודה – הקב"ה – ביום השבת. היינו היכן שהיינו משך ששה ימים, ביום השבת אנו שבים ונפגשים. לפי זה מובן מנהג ישראל לקרוא מגילת "שיר השירים" בערב שבת לפני מנחה (ולאלו מאתנו שאינן מספיקות, בספר "טעמי המנהגים" רנו,יא מובא שניתן לומר שיר השירים במהלך השבת, מתי שמתאפשר...).
חתונת השבת מתרחשת, כבכל חתונה, בשלבים. במהלך השלבים הללו הדביקות הולכת ומתחזקת. ליל שבת הוא בבחינת אירוסין-קידושין, וכנוסח תפילת ערבית "אתה קידשת". ביום השבת, החתונה עצמה. בתפילת שחרית אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", ומרמזים למתנות שנותן החתן לכלה בחתונה. לקראת ערב אנו מגיעים לשיא – לייחוד, וזו כמובן שעת סעודה שלישית. נוסח התפילה במנחה הוא "אתה אחד", המרמז לייחוד. בכך ניתן להבין מדוע זו תפילה קצרה ביותר, משום שברגעים האינטימיים ביותר אין צורך בהרבה מילים... (ראי בהרחבה נתיבות שלום ח"ב עמ' לח).
מה אם איננו מרגישות ממש 'מאוהבות' במהלך השבת? גם על זה אפשר להתפלל. לפני שבת, ובעיצומה. ב"ליקוטי תפילות" לרבי נתן מברסלב מופיעות תפילות נפלאות גם בעניין זה.
במהלך השבת אפשר להתפלל גם בדרך המיוחדת לשבת – בזמר. זמירות שבת מבטאות רחשי לב עדינים וכמוסים, ומהנפלאים שבהם הוא פיוטו של רבי אהרן מקרלין: "י-ה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך. משוך נועם יראתך לעם מבקשי רצונך. קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך. פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך...".
אפשר להפוך את הרצון לתפילה, ואפשר גם להתפלל לרצות יותר...

עונג שבת
עונג? להתענג? האם זהו ערך יהודי?! ועוד איך. הרמח"ל בפתח "מסילת ישרים" כותב: "והנה, מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא". וממשיך בעל המסילת ישרים: "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא וכו' אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם וכו' והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות וכו' ומקום עשיית המצוות הוא רק בעולם הזה...".
כל עבודתנו בזה העולם היא השגת העונג האמיתי והשלם בעולם הבא. אמנם, גם בזה העולם יכולות אנו לטעום טעם גן עדן, 'מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה'. ואכן, העונג הוא מעיקריה של השבת, כלשון הכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג). להלכה, מתפרש הכתוב כאכילת משמנים, "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת" (רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ז).
סוגיית האכילה, וה"תענוג" שהיא גורמת לנו היא מן ההסתבכויות הרציניות שלנו. 'תסביך' זה איננו מקרי, והוא נעוץ בנו עמוק מאז חטאם של אדם וחווה. אגב, חודש שבט הוא זמן מיוחד לתיקון פגם האכילה, ולהגיע לאכילה בקדושה (פרי צדיק ר"ח שבט, ג. ועוד על 'תיקון האכילה', בשחנשים שבט ה'תשס"ד).
מכל מקום, בשבת אין תסביכים. בשבת מתענגים על אכילת משמנים ושתיית ממתקים, "והיינו שבימות החול לא כל אחד מסוגל לרומם את העניינים הגשמיים כולם שיהיו בבחינת קודש, אבל ביום שבת קודש הכל קודש ... ומכוח קדושה זו מסוגל כל איש יהודי לרומם בשבת קודש את כל ענייני 'לכם' שיהיו קודש" (נתיבות שלום ח"ב עמ' נה).
החודש, גם ר"ח וגם ט"ו בשבט חלים בשבת. על כן נראה, שזהו זמן מסוגל ביותר לברור מעמיק בעניין האכילה בקדושה, והגעה לתענוג אמיתי במקום תחליפים לא מספקים. הרי "גם הנפש לא תמלא" (קהלת ו, ז), ובת מלך איננה מחשיבה מאכלים כפריים פשוטים (קה"ר ו, א).
מרכיב נוסף בעונג השבת הוא, היותה זמן מיוחד בין איש ואשתו (או"ח רפ, א). סוגיית העונג בתחום זה היא רגישה ועדינה, אך מהותית ביותר. [מומלץ לעיין בספרה של נעמי וולפסון, ודבק באשתו, פרק ה': תענוג בקדושה. שם ישנו גם הקישור לעונג שבת קודש].

ללוות את המלכה
לאחר ההתעלות, הדביקות והקדושה, מגיע תור ה...דכדוך. הנפילה שבאה עם הסתלקותה של הנשמה היתירה, מעין 'דיכאון לאחר לידה...'. בעולם מנסים לפתור את התחושה הקשה הזו, ה"Saturday night blues", באמצעות בילויים... אך גם על זה נאמר "הנפש לא תמלא". אי אפשר למלא ריקנות רוחנית בתחליפים לא משמעותיים. מה שכן יכול לעזור לזה הוא התרגלות לסדר של מוצאי שבת.
מובא בהלכה "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, כדי ללוות השבת" (או"ח ש, א). סעודת מלווה מלכה לא רק עוזרת לקום מהנפילה של מוצאי שבת, אלא שהיא מועילה גם לזכות לקום בתחיית המתים (משנ"ב שם ס"ק ב). כנשים, כדאי גם לדעת שסעודה זו נחשבת כסגולה מיוחדת ללידה קלה. בשם הרב מרדכי אליהו שליט"א שמעתי, שיש לומר בפה "הריני אוכלת ושותה לכבוד מלווה מלכה".
מוצאי שבת היא כ'ממוצע מחבר' בין שבת קודש לששת ימי המעשה, והוא אמור לשמש לנו כגשר, לתת לקדושת השבת לזרום לתוך ימינו כולם.במשפחתנו נהגו הנשים להדליק נרות גם במוצאי שבת (וסמך לזה בהלכה משנ"ב שם ס"ק ג). בלקיחת האש מנר ההבדלה, והדלקת הנרות, תפילתי היא, שהאור המיוחד של השבת יאיר את השבוע כולו, וביתנו ידמה במקצת לאהלי האמהות, בהן היה "הנר דלוק מערב שבת לערב שבת".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה