close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חורבן ירושלים שבלב

שאול בן נתן  כה תמוז, תשסז  7/11/2007

חורבן ירושלים גרם לכך שחלק ניכר מהעם לא מוצא טעם בקיום תורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. והמעטים שכן עובדים לשם שמיים, לא עושים זאת בכדי להגיע לידיעת ה'. כדי לתקן מצב זה, עלינו לדעת להתפלל בצורה נכונה.

חכמים אומרים ש"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית דף ל' ע"ב).

לכאורה, מאמר חז"ל זה קשה להבנה. שכן היו הרבה צדיקים, שהיו מתאבלים על ירושלים, ועינינו הרואות שירושלים עדיין לא נבנתה. אם כן, כיצד הם זכו לראות את ירושלים בשמחתה?

האבל על הסתר ההשגחה
וודאי שעל דרך הפשט יש על זה תירוצים. אך במאמר זה נבאר את העניין על דרך הרמז, על בסיס דברי הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) זצ"ל, בנו בכורו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר.
במאמר שכתב לתלמידיו בשנת תש"נ (1990), "מהו, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, בעבודה", מסביר הרב"ש כי המושג "חורבן ירושלים" מסמל את הסתר ההשגחה הגלויה. כלומר, ההשגחה שהקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח עליו בבחינת "טוב ומטיב", נסתרת מהאדם.
לכן, בשעה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שהיא בחינת עבודה לשם שמיים ולא לשם עצמו כלל, יש התנגדות גדולה מצד הרצון לאהבה עצמית שבאדם, שדורש רק את השכר.
ואם האדם בכל זאת מצליח להתגבר על האהבה העצמית שבו, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, הריהו נאלץ לעבוד את ה' מתוך צער. נמצא, שהוא מתאבל על חורבנה של בחינת "ירושלים" שבליבו, על בחינת הסתר ההשגחה, שאם היתה גלויה לעיניו, וודאי שהיה מסוגל לעבוד את ה' בשמחה.
ובמידה שהאדם מצטער על חורבן "ירושלים" שבליבו, ומתפלל לה', שיקים את ירושלים מעפר, שיגלה את טובו לעיני כל - הוא בהחלט זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שה' משפיע לו טוב ועונג בשעה שעוסק בעבודת ה'.
 
אזהרת הנביא 
"ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א' ג').
מסביר הרב"ש בשם אביו, בעל הסולם, כי המושגים "שור" ו"חמור" מרמזים על שני סוגים של עובדי ה':
א) בחינת "חמור" – הם אלו שמקיימים תורה ומצוות בכדי לקבל שכר, כלומר מטעם אהבה עצמית. עיקר שאלתם היא, כמה שכר אני אקבל, ומה יהיה השכר, והאם השכר שווה את היגיעה שאתייגע עבורו בתורה ומצוות.
ב) בחינת "שור" – הם אלו הרוצים לעבוד על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרם, מטעם שיש להם זכייה גדולה, בכך שהם משמשים מלך גדול. אנשים אלו כבר צריכים לדעת את מי הם עובדים, כלומר, הם זקוקים לגלוי ההשגחה, ולדעת שהוא באמת מלך גדול וחשוב, שכדאי לעבוד בשבילו.
כמו כן, יש להבין את כפל הלשון בסוף הפסוק: "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". מהו ההבדל בין "ישראל" ל-"עמי"?
"ישראל", בלשון הנביא, הם האנשים שעובדים מתוך כוונה להגיע לדביקות בה' ולא לתועלת עצמם. רמז לדבר אפשר למצוא במילה עצמה: "ישר-אל", שכל עבודתם מכוונת ישירות אל הא-ל.
ו"עמי" הם כלל העם, שעבודתם היא רק בכדי לקבל שכר, שהיא בחינת רצון לקבל, הנקרא "אהבה עצמית".
זאת אומרת, שהנביא עומד ומזהיר, גם את אלו וגם את אלו.
לאלו שעובדים בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרם – הוא אומר "ישראל לא ידע", שלא עסקו בעבודה בכדי להגיע לידיעת ה'. משום שעליהם להגיע לידי ידיעה ברורה, שצריכים להשיג את גדלות ה', כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים".
ולאלו העוסקים בתורה ומצוות רק בכדי לקבל שכר – הוא אומר "עמי לא התבונן", שלא שמים לב לחשוב מי הוא הנותן את השכר. וממילא חסרה להם אהבת ה'. בדומה לחמור, המסתכל על האבוס, היינו על השכר, ואינו חושב כלל על בעל הבית, הנותן את השכר.

התפילה הנכונה
מהאמור לעיל יוצא, שהאדם צריך לתת דין וחשבון לעצמו טרם שהוא הולך להתפלל, על מה להתפלל.
על כך אומר הרב"ש בשם אביו, שעל האדם להתפלל על דבר אחד בלבד, שהוא כולל הרבה דברים. והוא, שהוא מבקש מה', שייתן לו רצון לעבוד על מנת להשפיע נחת רוח לה', ולא לתועלת עצמו. היות שבכדי שיהיה לו רצון להשפיע, מוכרח הוא שה' יתגלה אליו, שידע את גדלות ה'. אולם התפילה הנכונה היא, שהאדם אומר לה': אני רוצה, בזמן שאני עוסק בתורה ומצוות, שתהיה הכוונה, שאדע, שיש הנאה לה' מהמעשים שלי.
כלומר, אף על פי שהאדם לא מרגיש שום טעם בלימוד התורה ובתפלה, הוא מתפלל לה', שיתן לו את הכוח לעבוד רק כדי שה' יהנה מכך, בלי קשר לטעם שהאדם עצמו טועם. את זה הוא מבקש מה'. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה