close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התביעה הגדולה לבנין המקדש

בעז יעקבי/ סיבוב שערים  כז תמוז, תשסז  7/13/2007

בעז יעקבי, ממארגני ומיוזמי "סיבוב השערים" דן במאמרו בחובה לדרוש את הבית המקדש, ביחס שצריך להיות לנו למקדש כאשר "ברור שאין אנו יכולים לבנותו" ובמאמרי חז"ל שונים על חובה זו.

מקום המקדש נסתר

נאמר בפרשת ראה:"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב,ה). מכאן ואילך, משמש הביטוי "המקום אשר יבחר ה'" לציון מקום המקדש בתורה, אולם בשום מקום בתורה לא מופיע היכן הוא אותו מקום נעלם, היכן יבנה המקדש.
לפי מה שלמדונו חז"ל, מקום המקדש כבר נקבע, שהרי ממנו הושתת העולם, בו עקד אברהם אבינו את יצחק בנו, ועליו אמר יעקב אבינו "זה שער השמים". אולם כעת, בני ישראל אינם יודעים היכן הוא. וכיצד יימצא? – נצטוינו כאן בתורה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – חובתכם היא לדורשו, לחפשו אותו ולמצאו.

מסבירים חז"ל בספרי:
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם" – דרוֹש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה': דרוש ומצא! ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד: "זכור ה' לדוד את כל עֻנותו, אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי... אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב".
מכאן נמצאנו למדים תשובה לשאלה הגדולה, מדוע התורה אינה מפרשת את מיקומו של בית המקדש, "המקום אשר יבחר ה'" – הר המוריה? – אלא שחפץ הקב"ה שמציאת מקום המקדש תהיה בעקבות הדרישה שלנו, ההתעוררות מלמטה. שכן כלל גדול הוא "באתערותא דלתתא אשתכח אתערותא לעילא" [בזכות ההתעוררות שמלמטה נמצאת ההתעוררות שמלמעלה]. הקב"ה רוצה להשכין את שכינתו בקרב בני ישראל, אולם הוא חפץ שהשראת השכינה תהיה אחרי הדרישה וההתעוררות של ישראל עצמם.
כן מסביר השפת אמת (פ' ראה תרמ"ח): "דהנה כתיב אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהיה בכח דרישת בני ישראל". וכן כתב השם משמואל (פ' ראה תרע"ה) "כי מאת ה' היתה זאת שלא יהיה המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה".

המגיפה בימי דוד

ומה קורה כאשר ישראל אינם מתעוררים לדרוש ולחפוץ את מקום השראת השכינה? מצאנו כי הפגם הזה גורם לקצף גדול.
בסיום ספר שמואל אנו קוראים: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל ואת יהודה" – ה' כועס על עם ישראל, והוא, כביכול, גורם לדוד לחטוא ולמנות את ישראל. כעונש על המפקד מתחוללת מגיפה, שבה נהרגים שבעים אלף איש ביום אחד! כאשר מגיעה המגיפה לירושלים, היא נעצרת. "וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם, רב, עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גורן הארונה היבוסי. וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ויפול דוד והזקנים מכוסים על פניהם" – חרב הפורענות תלויה ומונפת מעל ירושלים, ודוד אינו יודע מה עליו לעשות! אז נענה דוד בידי גד הנביא שעליו לעלות ולהקים מזבח לה' בגורן ארונה היבוסי. דוד קונה את המקום עבור עם ישראל ומקריב על המזבח, ורק אז סרה אימת המגיפה.
בעקבות מעשה זה, מתגלה לדוד היכן בדיוק הוא המקום אשר בחר ה' לשום את שמו שם – מקום המקדש. "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעלה לישראל" – "במקום הזה יבנה הבית" (דבהי"א כב,א ומצו"ד)!
והנה כל המעשה הזה נראה לא מובן: מדוע "ויֹסף אף ה' לחרות בישראל", על מה ולמה יצא הקצף ללא כל חטא שנזכר במפורש? ומה הקשר בין מעשה נורא זה לגילוי מקום של המקדש?

על שלא תבעו בנין בית המקדש

במדרש תהילים (יז) מובא הסבר לזה:
"אמר רבי שמעון בן יוחאי: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש"
זה שעם ישראל לא דרש לציון, לא התעורר לחפש את מקום המקדש, זו הסיבה למגיפה, למותם של שבעים אלף איש מישראל. וכך מובן מדוע מסתיים המעשה הנורא במציאת מקום המקדש, כאן הפגם וכאן התיקון.

הרמב"ן (במדבר טז,כא) מרחיב עוד את היריעה:
"ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד. כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר – לא היה הוא הבונה [שהרי נמנע מדוד עצמו לבנות את המקדש], אבל ישראל הם היו הבונים... אבל כאשר העם לא השגיחו... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כל היה הקצף עליהם, ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בעונשם ובמגפתם. ... כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר."
– אילו זכינו ועם ישראל היה מתעורר לחפש ולדרוש בימי השופטים, היה מקום המקדש מתגלה עקב התעוררות מלמטה. אולם בעוונות, ש"לא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר", נדחה בניין המקדש, והמקום אשר בחר ה' לשום את שמו שם התגלה רק במגיפה הנוראה.

עד אמצא מקום לה'

אך עדיין הדברים צריכים הסבר, מה חטא עם ישראל?
הרי ישראל כלל לא נצטוו בשעת הכניסה לארץ לבנות מיד את בית הבחירה! כדברי חז"ל "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ,ב). יש סדר, הדרגה, לפני העיסוק בבניין המקדש יש להקדים ולבנות את מלכות ישראל, לנוח מן המלחמות ולמחות את זרע עמלק!
יתירה מזאת, מצוות בניית המקדש היא מצוה ציבורית המוטלת לכאורה על המלך, וכל יחיד מישראל שמת במגפה מה חטא?
ועוד יתירה מזאת, הרי ה' יתברך כבר הודיע לדוד על ידי נתן נביאו כי המקדש לא יבנה בימיו, "כי ימלאו ימיך ושכבת את אבֹתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינֹתי את ממלכתו: הוא יבנה בית לשמי וכֹננתי את כסא ממלכתו עד עולם" (שמ"ב ז,יב). ובודאי נבואה זו היתה גלויה בפני כל העם, ומה חטא העם שלא תבע מדוד לבנות את בית המקדש כנגד דברי הנבואה!
אולם נראה שדבר גדול למדונו כאן רבותינו, שאף אם בפועל אין יכולת לעם ישראל לבנות את בית המקדש, גם אם טרם הגיע הזמן המתאים בפועל לבניין המקדש, גם אם יארכו עוד התהליכים והימים – גם אז אסור להתעלם מהצורך בקיומו! אסור לאבד את התחושה כי למלכו של עולם אין מקום להשרות את שכינתו בתחתונים! אי אפשר לשבת בנחת בבית, תחת הגפן ותחת התאנה, מבלי לחוש את חסרון השראת השכינה. אסור היה לשקוע בשכחה נעימה – 'המקדש כבר לא יבנה בימינו, אז מה לזה ולנו?' אדרבה, היה על עם ישראל לנהוג כמו דוד המלך שזעק: "אם אבא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה – עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" (תהלים קלב), שחש את האבסורד כאשר מלכות ישראל מתבססת ומלכות שמים נותרת ערטילאית, "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יֹשב בתוך היריעה" (שמ"ב ז,ב). כל העם היה צריך להתאחד "יחד שבטי ישראל", ולחפש את מקום השראת השכינה .
התביעה לבנין, היינו הכיסופים, המחשבות, הרצונות, התכנונים והמעשים – כל זה היה צריך לבעור בלבבות! היה על כל אחד ואחד מישראל להתעורר, לחפש, לדרוש, ללמוד, ולהתפלל – בגעגוע מעשי וברצון אמיתי שייבנה המקדש. הן זוהי הסיבה שמקום המקדש לא נזכר במפורש בתורה – כדי שעם ישראל יתעורר לחפשו!

משמעות הדברים אלינו

ואלו המשך דברי רבי שמעון בר יוחאי במדרש:
"והלא דברים קל וחומר: ומה אם אלו [בימי דוד] שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו – אנו שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים, על אחת כמה וכמה! לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו: אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים."
רבי שמעון בר יוחאי, אמר את דבריו לאחר הכשלון של מרד בר כוכבא, בזמן גזרות השמד, בעת שעם ישראל היה תחת שלטון זר ואכזר – האימפריה הרומית!
וקל וחומר שצריכים הדברים להיות לנגד עינינו בדורנו אנו, שזכה זה למעלה מט"ל שנים להתחלה של ריבונות יהודית בירושלים השלמה. עד כמה עלינו לכסוף ולהתפלל ולדרוש לבנין ירושלים והמקדש!

ודברים קשים כתב בשעתו ר' יעקב עמדין, היעב"ץ (סידור בית יעקב לתשעה-באב):
"אלמלא לא היה אלא עוון זה בידנו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותינו, והיא בעיני הסבה קרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות אשר מצאונו בגלות..."

לסובב ולתבוע

סיבוב השערים הוא היום האירוע הציבורי המרכזי (היחידי כרגע לצערנו), הנותן את הביטוי לתביעה לבניין המקדש. התביעה של אלפי המשתתפים הבאים מידי חודש בחודשו לסובב את מקום המקדש, מתוך אמירה צלולה בביטחון ובאמונה שלמה שעל ההר הזה בע"ה יבנה במהרה הבית הגדול והקדוש, לכאן ישובו הכוהנים לעבודתם, לויים לדוכנם וישראל למעמדם, היא היא התביעה של דורנו לבנין המקדש.
בסיבוב השערים אנו חשים כיצד הצפיה למקדש מאירה את חיינו אנו, מרוממת את הרוח, וגורמת לבית המקדש להפוך לדבר חי, שהלב קשור אליו בעבותות של אהבה.
ויהי רצון שבזכות ההתעוררות הזו יעשה הקב"ה את שלו ויזכנו לראות בבניין שלם, ויבטל את הגזרות הרעות המרחפות מעל ראשנו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה