להעמיק אהבת ארץ ישראל
איתמר ליברמןד טבת, תשסח13/12/2007גירוש גוש קטיף היווה תוכחה ותזכורת לכך שהעם והמנהיגים לא מבינים לעומק את אהבת ארץ ישראל, ויש לצפות לצערנו לעוד "תזכורות" כואבות נוספות עקב חוסר ההבנה השכלית של אהבת א"י.
לפני כשלוש שנים כתבתי לאריאל שרון מכתב מעומק הלב ובו הבעתי את מחאתי על תוכנית ה"התנתקות" המתבשלת.
המכתב שנשלח זכה לתגובה אישית מהנמען- אריאל שרון שהגיב וכתב בכתב ידו על ההבנה וההזדהות שהוא רוחש כלפיי וכלפי המתיישבים ביש"ע. עד כאן הכל נחמד ונעים לעין, אלא שבהמשך גלש למשפטי תוכחה ולהתפלספות מיותרת בצדקת דרכו וסיים, איך לא, במשפט הבא: "אתם תושבי יש"ע אתם אלה ששומרים עלינו ועל גבורתכם המון הערכה ותודה, ואנחנו נעשה את המוטל עלינו".
יש לתמוה ולהשתומם על כך ששרון בסופו של דבר הוציא לפועל את ה"התנתקות" האיומה. ניתנו הסברים והועלו גורמים לכך, אבל בעיניי אף אחת מהתיאוריות לא הוכיחה את סבירותה והתאמתה.
שרון הרים וטיפח את ההתיישבות בשתי ידיו ועל כך אין עוררין, ו"ההתנתקות" היא למעשה כתם שחור ומעורפל בחייו, כמהלך לא ברור שהיווה ניגוד גמור לאישיותו והותיר אחריו מקום לספק באשר לאמונה שהייתה חדורה בו ובעטיה הוא עשה זאת ואם בכלל הייתה קיימת.
אילו היינו נוטים להניח שזה נבע מתוך אמונה שלמה, הרי שלנוכח עברו העשיר והגדוש עשייה למען ההתיישבות ארץ ישראל, גירוש גוש קטיף הוא תמוה לחלוטין.
המציאות אז, כפי שאני ועוד רבים כמוני מבחינים אותה, הייתה כולה מכבש לחצים אחד גדול שהופעלו על שרון. לחצים פנימיים או חיצוניים או בגלל המרצתם ותמיכתם של אנשי הון או אנשי שמאל, ובהנחה כי אחת מהסיבות אינה בגלל גילו המבוגר או מפני שאולי לקה באי שפיות שכלית.
כשאדם חפץ לעלות לפסגת הרי ההימלאיה וזו היא מטרתו הבלעדית, הדרך אליה תהיה רצופה קשיים ומכשולים, השקעת והרבה זיעה, מעידות עד כדי נפילות.
אם הוא חדור אמונה חזקה הוא יגיע ליעדו ולא יתייאש על אף המכשולים. אך בואו נוסיף סצנה נוספת שבה למרבה הפתעתו הוא רואה מולו קבוצת ילדים. הוא שואל אותם איך הגיעו הנה, והם עונים שהם נולדו פה.
הוא עשה מאמץ להעפיל לפסגה, חווה מעידות וקשיים. הם, לעומת זאת, נולדו שם, בפסגת הרי ההימלאיה, בלי מאמץ וסבל. זה ההבדל המהותי בין אלה שנולדו לפני הקמת המדינה וחוו את קשיי ילדותה לבין אלה שנולדו לאחר מכן, לתוך מדינה בוגרת, מפותחת ועשירה.
שרון נולד בארץ, בכפר מל"ל. מגיל צעיר היה עובד אדמה וראה בשתי עיניו את הקמת המדינה והקשיים שנלוו לאורך דרכה ועד שנגמלה מחיתוליה, בין היתר במסגרת חברותו ב"הגנה" וכמפקד במלחמת העצמאות.
נראה שמפעל חייו לא מסתדר מבחינה הגיונית לעקירת מטורפת של חבל ארץ יקר.
ראש הממשלה בהווה, אהוד אולמרט, גם הוא זכה להיוולד בארץ, במשק חקלאי. אמנם היה רק ילד ועוד לא בר מצווה, אבל גם הוא חווה את הקמתה רווית הקשיים והמלחמות של המדינה. למרות עובדה זו היום יותר מתמיד עומדת לנגד עיניו תוכנית מדינית חמורה אף יותר מזו של קודמו בתפקיד ותכליתה לעקור ארץ חבלי ארץ נוספים, ולמען קידומה הוא מקדיש את מיטב כוחו ועיסוקו. חשוב להדגיש שגם עניין חלוקת ירושלים עומד על הפרק, למרות שבעברו הלא רחוק שימש בה כראש עירייה.
משתמע מכאן שלמרות שעברם של שני המנהיגים והחשיבות שהם ראו בארץ ישראל וירושלים, לפחות בעברם, אחד מהם כבר הוציא לפועל והאחר זה רק בתכנון של מהלכים שהם אנטיתזה למה שהם האמינו, תמכו, העריכו ולערכים שהכירו. הייתכן? האם זה מסתדר?
הסיבה לאנטיתזה או למשוואה הלא הגיונית הזאת טמונה בזה שהם לא הבינו לעומק את אהבת ארץ ישראל. האמינו בחשיבות ארץ ישראל אך זה נשאר ברמה הרגשית ולא ברמה השכלית- הכרתית עמוקה, וחסרה אצלם אמונה אמיתית בצדקת הדרך הנכונה של יישוב הארץ.
אהבת ארץ ישראל נותרה אצלם כמעין ערך אידיאולוגי-מסורתי חיובי שצריך לשאוף להידבק בו. כרעיון מקסים ונחמד ותו לא.
שרון ואולמרט כאמור נולדו פה, אבל כשאדם נולד על מגש של כסף ועם דבש בפה- במדינה מפותחת ומשגשגת שהספיקה להתבגר ולהתחשל, יחסו אליה מזלזל ונטול הערכה וערכה פחותה בעיניו בשונה מאלה שנולדו לפני שהיא נולדה.
זה כמו עשיר שעשה את הונו בעשר אצבעותיו ולבנו שאין לו חלק במאמצים בהשגת העושר מבזבז ללא הרף את כספו של אביו כי אין לו שום סנטימנטים והערכה לכסף שירש מאביו.
בעיני אלה שנולדו אחרי הקמת המדינה, שאלה רוב רובם של התושבים, הבנת חשיבותה של א"י היא שטחית ורדודה. גם המנהיגים עם הזמן לא הואילו בטובם להעלות את אהבת ארץ ישראל אל מעל לרמת התחושות והרגשית אל התודעה השכלית.
מבקרים מחו"ל יכולים לטעון חזור ונשנה ששם הכל גזור מתמונות ופה הכל חי ונושם, אבל בשביל אלה שנולדו פה זה לא מורגש באופן מוחשי וחזק.
הרגש הוא אינסטינקטיבי, שטחי, בר חולף. האמונה בשכל, לעומת זאת, היא חזקה, עמידה ונשארת לאורך זמן. כאשר הרגש הוא הדומיננטי אצל האדם והוא מעל השכל אין ספק שאבק כוכבים של מנהיגי העולם והלחץ שלהם על מנהיגים ישראליים יש להם חלק מכריע בכיוון שיקול הדעת וההחלטות בכל מהלך שהם יוזמים.
גירוש גוש קטיף היה מעין תוכחה ותזכורת שהאומה ומנהיגיה מוכרחים להעמיק את אהבת ארץ ישראל באופן שלא יחלוף או ייעלם בשל כל מיני סיבות, ולא מספיק סימפטיה, אהבה ורגשות.
הסקר שפרסם לאחרונה המכון לדמוקרטיה, ושכידוע לא מצטייר באופיו הדתי בלשון המעטה, לפיו מתקבל הנתון המפתיע שרק עשרים אחוזים מגדירים עצמם כחילונים מוכיח בבירור שלא מספיק להוסיף בכל משפט ברוך ה' או ללכת לבי"כ פעם בשנה ביום כיפור, אלא צריך להבין בשכל. להביע רגשות אהבה וחיבור זה נחמד ויפה, אבל כשאין הכרה שכלית זה לא שווה כלום.
עקירה נוספת עלולה להיקרא בדרכנו והיא תהיה עוד תזכורת כואבת וצורבת לחוסר ההבנה השכלית של אהבת ארץ ישראל.
החיילים והשוטרים שפינו את תושבי גוש קטיף חוו על בשרם אהבת ארץ ישראל לעומק, אולם בעבורם הייתה זו רק חוויה אמוציונאלית ולא לכדי הבנה שכלית, וגם בעבור המנהיגים שראו את המראות בעיניהם, שאולי היו דומעות או כואבות. אך זה בגדר תחושה שסופה להיעלם ולחלוף עם הרוח והיא פתחה פתח לעוד עקירת מתיישבים- תזכורת כואבת נוספת שתזכיר להם חוויות מהעבר.
מניעת "תזכורות" כאלו היא רק על ידי העמקה והחדרה למוח. אולמרט מוכרח אפוא לדווח ולפרסם לא רק אודות מחלתו אלא גם בנוגע לאמונה במה שהוא עושה ואת הסיבות האמיתיות שמדרבנים ודוחפים אותו למהלך.
הפלסטינים הם רק תפאורה ורקע ליחס הרציני ולהכרת החשיבות של עם ישראל בארצו. הכוח זה כלום וחסר חשיבות. לא פצצות ולא טילים מהאוויר, אלא הרוח שהיא אהבת ארץ ישראל היא מקור הכוח, הבסיס לריבונותנו על ארץ ישראל.
הגירוש מגוש קטיף לא נבע מחולשה או רפיון הנהגתי או ציבורי אלא הוא היווה התחשלות, צעד בדרך למטרה. כולנו למעשה מתאמנים בחדר כושר, מזיעים ומאמצים במטרה להתחזק ולהתגבר על כל צרה שתבוא.
מוטל עלינו לעשות הכל בכדי לגרום לתודעה הכרתית שכלית באשר לחשיבותה של אהבת ארץ ישראל. כל לחץ שמופנה כלפי מנהיגים ישראלים ממנהיגי העולם, או תמיכת אנשי הון או אנשי שמאל לא יוכלו בעתיד לעמוד מול אהבת עמוקה של ארץ ישראל, בכל תוכנית מדינית אשר תהיה, ורק אם נפנים ונרענן את הדברים נזכה לראות בשלמות הארץ.
הכותב הוא תלמיד ישיבת "המאירי"
סטודנט לחינוך במכללת ליפשיץ.
המכתב שנשלח זכה לתגובה אישית מהנמען- אריאל שרון שהגיב וכתב בכתב ידו על ההבנה וההזדהות שהוא רוחש כלפיי וכלפי המתיישבים ביש"ע. עד כאן הכל נחמד ונעים לעין, אלא שבהמשך גלש למשפטי תוכחה ולהתפלספות מיותרת בצדקת דרכו וסיים, איך לא, במשפט הבא: "אתם תושבי יש"ע אתם אלה ששומרים עלינו ועל גבורתכם המון הערכה ותודה, ואנחנו נעשה את המוטל עלינו".
יש לתמוה ולהשתומם על כך ששרון בסופו של דבר הוציא לפועל את ה"התנתקות" האיומה. ניתנו הסברים והועלו גורמים לכך, אבל בעיניי אף אחת מהתיאוריות לא הוכיחה את סבירותה והתאמתה.
שרון הרים וטיפח את ההתיישבות בשתי ידיו ועל כך אין עוררין, ו"ההתנתקות" היא למעשה כתם שחור ומעורפל בחייו, כמהלך לא ברור שהיווה ניגוד גמור לאישיותו והותיר אחריו מקום לספק באשר לאמונה שהייתה חדורה בו ובעטיה הוא עשה זאת ואם בכלל הייתה קיימת.
אילו היינו נוטים להניח שזה נבע מתוך אמונה שלמה, הרי שלנוכח עברו העשיר והגדוש עשייה למען ההתיישבות ארץ ישראל, גירוש גוש קטיף הוא תמוה לחלוטין.
המציאות אז, כפי שאני ועוד רבים כמוני מבחינים אותה, הייתה כולה מכבש לחצים אחד גדול שהופעלו על שרון. לחצים פנימיים או חיצוניים או בגלל המרצתם ותמיכתם של אנשי הון או אנשי שמאל, ובהנחה כי אחת מהסיבות אינה בגלל גילו המבוגר או מפני שאולי לקה באי שפיות שכלית.
כשאדם חפץ לעלות לפסגת הרי ההימלאיה וזו היא מטרתו הבלעדית, הדרך אליה תהיה רצופה קשיים ומכשולים, השקעת והרבה זיעה, מעידות עד כדי נפילות.
אם הוא חדור אמונה חזקה הוא יגיע ליעדו ולא יתייאש על אף המכשולים. אך בואו נוסיף סצנה נוספת שבה למרבה הפתעתו הוא רואה מולו קבוצת ילדים. הוא שואל אותם איך הגיעו הנה, והם עונים שהם נולדו פה.
הוא עשה מאמץ להעפיל לפסגה, חווה מעידות וקשיים. הם, לעומת זאת, נולדו שם, בפסגת הרי ההימלאיה, בלי מאמץ וסבל. זה ההבדל המהותי בין אלה שנולדו לפני הקמת המדינה וחוו את קשיי ילדותה לבין אלה שנולדו לאחר מכן, לתוך מדינה בוגרת, מפותחת ועשירה.
שרון נולד בארץ, בכפר מל"ל. מגיל צעיר היה עובד אדמה וראה בשתי עיניו את הקמת המדינה והקשיים שנלוו לאורך דרכה ועד שנגמלה מחיתוליה, בין היתר במסגרת חברותו ב"הגנה" וכמפקד במלחמת העצמאות.
נראה שמפעל חייו לא מסתדר מבחינה הגיונית לעקירת מטורפת של חבל ארץ יקר.
ראש הממשלה בהווה, אהוד אולמרט, גם הוא זכה להיוולד בארץ, במשק חקלאי. אמנם היה רק ילד ועוד לא בר מצווה, אבל גם הוא חווה את הקמתה רווית הקשיים והמלחמות של המדינה. למרות עובדה זו היום יותר מתמיד עומדת לנגד עיניו תוכנית מדינית חמורה אף יותר מזו של קודמו בתפקיד ותכליתה לעקור ארץ חבלי ארץ נוספים, ולמען קידומה הוא מקדיש את מיטב כוחו ועיסוקו. חשוב להדגיש שגם עניין חלוקת ירושלים עומד על הפרק, למרות שבעברו הלא רחוק שימש בה כראש עירייה.
משתמע מכאן שלמרות שעברם של שני המנהיגים והחשיבות שהם ראו בארץ ישראל וירושלים, לפחות בעברם, אחד מהם כבר הוציא לפועל והאחר זה רק בתכנון של מהלכים שהם אנטיתזה למה שהם האמינו, תמכו, העריכו ולערכים שהכירו. הייתכן? האם זה מסתדר?
הסיבה לאנטיתזה או למשוואה הלא הגיונית הזאת טמונה בזה שהם לא הבינו לעומק את אהבת ארץ ישראל. האמינו בחשיבות ארץ ישראל אך זה נשאר ברמה הרגשית ולא ברמה השכלית- הכרתית עמוקה, וחסרה אצלם אמונה אמיתית בצדקת הדרך הנכונה של יישוב הארץ.
אהבת ארץ ישראל נותרה אצלם כמעין ערך אידיאולוגי-מסורתי חיובי שצריך לשאוף להידבק בו. כרעיון מקסים ונחמד ותו לא.
שרון ואולמרט כאמור נולדו פה, אבל כשאדם נולד על מגש של כסף ועם דבש בפה- במדינה מפותחת ומשגשגת שהספיקה להתבגר ולהתחשל, יחסו אליה מזלזל ונטול הערכה וערכה פחותה בעיניו בשונה מאלה שנולדו לפני שהיא נולדה.
זה כמו עשיר שעשה את הונו בעשר אצבעותיו ולבנו שאין לו חלק במאמצים בהשגת העושר מבזבז ללא הרף את כספו של אביו כי אין לו שום סנטימנטים והערכה לכסף שירש מאביו.
בעיני אלה שנולדו אחרי הקמת המדינה, שאלה רוב רובם של התושבים, הבנת חשיבותה של א"י היא שטחית ורדודה. גם המנהיגים עם הזמן לא הואילו בטובם להעלות את אהבת ארץ ישראל אל מעל לרמת התחושות והרגשית אל התודעה השכלית.
מבקרים מחו"ל יכולים לטעון חזור ונשנה ששם הכל גזור מתמונות ופה הכל חי ונושם, אבל בשביל אלה שנולדו פה זה לא מורגש באופן מוחשי וחזק.
הרגש הוא אינסטינקטיבי, שטחי, בר חולף. האמונה בשכל, לעומת זאת, היא חזקה, עמידה ונשארת לאורך זמן. כאשר הרגש הוא הדומיננטי אצל האדם והוא מעל השכל אין ספק שאבק כוכבים של מנהיגי העולם והלחץ שלהם על מנהיגים ישראליים יש להם חלק מכריע בכיוון שיקול הדעת וההחלטות בכל מהלך שהם יוזמים.
גירוש גוש קטיף היה מעין תוכחה ותזכורת שהאומה ומנהיגיה מוכרחים להעמיק את אהבת ארץ ישראל באופן שלא יחלוף או ייעלם בשל כל מיני סיבות, ולא מספיק סימפטיה, אהבה ורגשות.
הסקר שפרסם לאחרונה המכון לדמוקרטיה, ושכידוע לא מצטייר באופיו הדתי בלשון המעטה, לפיו מתקבל הנתון המפתיע שרק עשרים אחוזים מגדירים עצמם כחילונים מוכיח בבירור שלא מספיק להוסיף בכל משפט ברוך ה' או ללכת לבי"כ פעם בשנה ביום כיפור, אלא צריך להבין בשכל. להביע רגשות אהבה וחיבור זה נחמד ויפה, אבל כשאין הכרה שכלית זה לא שווה כלום.
עקירה נוספת עלולה להיקרא בדרכנו והיא תהיה עוד תזכורת כואבת וצורבת לחוסר ההבנה השכלית של אהבת ארץ ישראל.
החיילים והשוטרים שפינו את תושבי גוש קטיף חוו על בשרם אהבת ארץ ישראל לעומק, אולם בעבורם הייתה זו רק חוויה אמוציונאלית ולא לכדי הבנה שכלית, וגם בעבור המנהיגים שראו את המראות בעיניהם, שאולי היו דומעות או כואבות. אך זה בגדר תחושה שסופה להיעלם ולחלוף עם הרוח והיא פתחה פתח לעוד עקירת מתיישבים- תזכורת כואבת נוספת שתזכיר להם חוויות מהעבר.
מניעת "תזכורות" כאלו היא רק על ידי העמקה והחדרה למוח. אולמרט מוכרח אפוא לדווח ולפרסם לא רק אודות מחלתו אלא גם בנוגע לאמונה במה שהוא עושה ואת הסיבות האמיתיות שמדרבנים ודוחפים אותו למהלך.
הפלסטינים הם רק תפאורה ורקע ליחס הרציני ולהכרת החשיבות של עם ישראל בארצו. הכוח זה כלום וחסר חשיבות. לא פצצות ולא טילים מהאוויר, אלא הרוח שהיא אהבת ארץ ישראל היא מקור הכוח, הבסיס לריבונותנו על ארץ ישראל.
הגירוש מגוש קטיף לא נבע מחולשה או רפיון הנהגתי או ציבורי אלא הוא היווה התחשלות, צעד בדרך למטרה. כולנו למעשה מתאמנים בחדר כושר, מזיעים ומאמצים במטרה להתחזק ולהתגבר על כל צרה שתבוא.
מוטל עלינו לעשות הכל בכדי לגרום לתודעה הכרתית שכלית באשר לחשיבותה של אהבת ארץ ישראל. כל לחץ שמופנה כלפי מנהיגים ישראלים ממנהיגי העולם, או תמיכת אנשי הון או אנשי שמאל לא יוכלו בעתיד לעמוד מול אהבת עמוקה של ארץ ישראל, בכל תוכנית מדינית אשר תהיה, ורק אם נפנים ונרענן את הדברים נזכה לראות בשלמות הארץ.
הכותב הוא תלמיד ישיבת "המאירי"
סטודנט לחינוך במכללת ליפשיץ.
הוסף תגובה
עוד מאיתמר ליברמן
עוד בנושא עם וארץ ישראל
חיפושים אחרונים