לימודים
הרב יניב חניאכשבטתשעח05/02/2018
שאלה:
שלום הרב אני מבינה שלא הבנת את השאלה שלי סליחה השוט ההיתי נסערת שכתבתי אותו האמת רציתי לשאול האם כדי לי לעבור בית ספר רק בנות גם ופחות דתי ובנות שם או להשאר עם שלי שאני רגילה עליו אבל יש ימים שעושה לי רע בלב וגורם לי לבכות תודה ?!
תשובה:
למרות שאני חושב שיש חשיבות גדולה מאוד לדתיות של בית הספר ושזה דבר שממש צריך להקפיד עליו, ולמצוא בית ספר שהוא דתי כמה שניתן. אי אפשר להתעלם ממקום שבו יש לך הרגשה רעה וגם את זה צריך לקחת בחשבון. יש משמעות רצינית ועמוקה למקום שבו אדם מרגיש טוב ונחמד.מצד שני, חשוב שתבדקי האם במקום החדש באמת יהיה לך טוב יותר, זה הרי לא בטוח כלומר- בהחלט יתכן שתברחי ממקום אחד אבל לא תרוויחי באמת במקום האחר.
כמובן שבגילך ובמצב שאת מתארת יש גם חשיבות גדולה מאוד להורים, כדאי וחשוב ועקרוני ונכון להתייעץ איתם, הם הרבה פעמים ידעו טוב יותר מאיתנו מה טוב לנו.
לא בדיוק הבנתי את השאלה. כלומר- יש כאן תיאור רציני ועצוב של מצב לא פשוט בכלל. אבל מה בדיוק השאלה לרב כאן? מה את רוצה לדעת או ללמוד? יש מצב לא פשוט, אבל אני לא רואה איך הוא תלוי בך, כולם צריכים ללמוד בגיל הזה, וכך עושים ואין כל כך בריחה מזה. אז מה השאלה שאת שאולת?
זו שאלה טובה.
אני סבור שבימינו מוכח חד משמעית שמי שלומד מקצוע מסודר ובעל תעודה, פרנסתו מובטחת יותר והיא ברוב המקרים גם גבוה יותר משמעותית. ומכיוון שאני סבור שיש עניין גדול שכולנו נחיה היטב, בעושר ובשלווה, לכן אני סבור שיש עניין ללמוד מקצוע איכותי. לעיתים קרובות מי שיש לו מקצוע בעל תעודה, גם אם הוא עובד במשהו אחר, הרי שהוא מרוויח יותר ויותר קל לו למצוא עבודה טובה.
אני מאוד נגד בעובדה שאנשים מאמינים עובדים במקומות מזדמנים, וחושבים שזה בטחון. זה די הפוך לענ"ד, האמונה האמיתית היא האמונה שהקב"ה ברא את העולם בדרך מסויימת ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו לדרך הזו, ולהתיישר עם העולם.
כמובן שאין טעם ללמוד "סתם" מקצוע שאין לו שימוש (למרות שבהרבה חברות גדולות ומסודרות מבקשים כיום לפחות תואר, גם אם מדובר על תואר סתמי לגמרי, מה שהעובדים בהי טק מכנים "תואר במדעי הדשא"), אולם מקצוע מסודר, עם שכר נאה, הוא בדרך כלל הבטחה לחיים טובים יותר מבחינה כלכלית, שזה דבר חשוב לרוב רובם של האנשים למעט יחידי סגולה.
בגדול זה מאוד תלוי בתנאים של המכללה. נראה לי על פניו שמכיוון שאת משלמת על המגורים, המכללה לוקחת בחשבון שאת נשארת במקום אחרי השעות הרשמיות ועובדות, חיה, מארחת וכדומה ולכן זה נראה לי בסדר גמור, אלא אם כן את יודעת ההיפך. לדוגמא- בחלק מהישיבות שהייתי בהן יש שלט "נא לא להפעיל את המזגן ללימוד פרטי אלא רק לשיעורים", במקרה כזה בוודאי שזה יהיה אסור.
אני חושב שצריך חלק את התשובה לשניים-
א) בהחלט יש דברים ורעיונות, אני עצמי במשך שנים ארוכות מאוד של ייעוץ אספתי כמה "משחקים" ורעיונות בתחום שאשמח לחלוק, אולם לא בכתיבה, אלא בשיחה ישירה. הבעיה עם כתיבה היא שבהחלט יתכן שמישהו אחר יראה את זה, ואולי גם אנשים שזה לא ממש ראוי ונכון שיראו, מבחינת גיל, עיתונאים מחפשי רוע וכדומה... ולכן אשמח לתת כמה רעיונות מעשיים ביותר בטלפון.
ב) הנקודה השניה נוגעת לעצם הגישה- המילים שאתה משתמש בהן (לדוגמא- אתה קורא ליחסי אישות במילה שבה משתמשים בעולם המדיה והחשיפה... ועוד כמה דוגמאות), מלמדים שיש צורך בשינוי יותר גישתי, עמוק, מאשר סתם "רעיונות". מעשה פיזי בהחלט יכול להגיע למצב של שעמום ויובש, אולם חיבור פנימי עמוק פחות. זה עדיין לא אומר שלא יהיה צורך בריענון ורעיונות והשקעה פיזית ומעשית, אולם השינוי מתחיל בגישה. גישה עמוקה למעשה החיבור יכולה לשנות את הדבר שלא יהיה "סתם שלוש דקות" של שגרה, אלא ביטוי לחיבור נפשי עמוק ביותר. שמתחדש מעצם היותו. ואז, לזה, צריך להוסיף את המשחקים והרעיונות המעשיים. אחד הדברים שלמדתי בשנים של ייעוץ בתחום הוא שבסופו של דבר הכל נמאס, גם אנשים שעושים הכל, בצורה הכי פרועה ולא "הלכתית" וללא שום מגבלה, בסופו של דבר משתעממים. אז שוב, זה לא אומר שלא צריך "גיוון" אבל זה לא מתחיל משם, בשום פנים ואופן.
טוב, זו שאלה קשה ומכאיבה. אפילו הייתי אומר שזה מזעזע... כי איך יתכן לעשות שמחה ביום שבו אחים שלך, מדינה שלימה, חמישה או ששה מיליון בני אדם, יהודים שחיים בישראל, מציינים יום של עצב ואסון- ואתה עושה שמחה כל כך גדולה (350 אנשים!) דווקא ביום הזה.
ואני חושב שזו הנקודה הראשונה- עצם זה שזה מזעזע חלק ניכר כל כך של העם, זה כבר הופך את זה ללא קביל מבחינה הלכתית. 5 מיליון מזדעזעים, ואתה היחיד שצודק וחוגג?
לגבי דברי הרב מלמד- מלבד המוזרות לקבל אותו פתאום כפוסק קביל (אצל הבחור ששלח את המאמר שלו), יש כאן ללא ספק ניסיון של פשרה. משהו מעין מה שעשה הרב עובדיה בנושא הצפירה- שדן בנושא הצפירה, ואמר שנכון שיש איסור לעשות "מעשה גויים", אולם רק כשהוא חסר משמעות. ומכיוון שזה לא מעשה גויים נטול משמעות, כי לצפירה יש רעיון בסיסי מאוד הגיוני, הרי שצריך לעמוד בצפירה ונניח להגיד תהילים, אם כל כך קשה לבן אדם לעמוד דקה ולחשוב על המתים.
אז הרב מלמד מציע איזו שהיא פשרה. כי הרי הקביעה של יום השואה ביום כ"ז ניסן היא לא נטולת משמעות והיא לא שרירותית... היא נקבעה ביום מרד גיטו ורשה כדי לציין משהו, את ההתנגדות שבכל זאת היתה ואת הגבורה ולא רק את המוות. אז זה לא משהו נטול היגיון לגמרי. לא בחרו משהו אקראי... ויש לזה סיבה וזה בטח ובטח לא מנהג גויים. ומכיוון שיש כאן התנגשות עם האופי של חודש ניסן- הרב מלמד מציע שמבחינה חינוכית לחשוב לא רק על האבל, אלא גם על הילודה. הוא בא ל"פתור" בעיה הלכתית, או התנהגותית... עם רעיון.
לגבי עצם העניין... יש ברייתא (שבת קי"ד) שאומרת- " והאמר להו רבי ינאי לבניו- בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים...". כלומר רבי ינאי מדריך את בניו לא להלביש אותו תכריכים לבנים מידי ולא שחורים מידי... כי אם לא יזכה, ויכנס ח"ו לגיהנם, הוא יהיה כמו חתן בין אבלים (כולם בגיהנם שחורים והוא לבוש לבן), ואם יזכה ויגיע לגן עדן, הוא יהיה לבוש בשחור וכולם בלבן...
ולכאורה מה אכפת לרבי ינאי איך הוא יהיה לבוש או איך יראה אם יגיע ח"ו לגיהנם? כולם רשעים שם? ניתן ללמוד מדברי התנא (רבי ינאי היה בדיוק בדור המעבר, במקום אחר זה מופיע בשמו של רבי יוחנן), שאפילו בגיהנם אין ענין להיות חתן בין אבלים. להיות במצב של כאילו שמחה, כשכולם בצער. כל שכן כאן-כולם סביבך אבלים, כולם בצער, כולם זוכרים בכאב רב את אחד הדברים הכי נוראיים שקרו אי פעם ביקום- ואתה חתן? ואתה חוגג באולם עם מאות אנשים? זה הרבה מעבר לענין של דינא דמלכותא דינא. הרבה מעבר. זה ענין של נושא בעול עם חבירו, של שותפות באבל ובצער נוראיים כל כך.
הענין של היתלות במנהג לא ללכת בחודש ניסן לבתי קברות, נראה לי כסוג של תירוץ... כי הרי לא ביקשו מהם לשבת ולבכות... זה מתחיל, כמובן, ממקום אחר- מההתנגדות לציונות ולכל מעשיה, ואז זה מגיע גם למקום חמור של "אני לא מוכן אפילו להיות שותף איתם באבל שלהם". גם כשהם בוכים בכאב ובזעזוע- אני במקום אחר.
זה קודם כל נגד משניות שצריך להיות כחלק מהציבור, שצריך לכבד את המצב שבו אחרים נמצאים, לכבד את הכאב, את התחושות של אחרים. זה הרי לא יום שנקבע במקרה לתאריך הזה. ובכל זאת האמירה שאתה לא שותף מעידה על ניתוק גמור מהתחושות של העולם היהודי שסביבי- זה לא רק לשבת בבית ולא להיות חלק- זה לחגוג כשאחרים כואבים.
לכן זה נראה לי פשוט שלמרות הצער שב"החרמת" אירוע משפחתי, אין שום מקום שבעולם להשתתף באירוע כזה.
שירבו שמחות
האמת שנדמה לי שאני לא ממש מבין את השאלה ומאין היא נובעת, למה שזה יהיה אסור? אולי הכוונה היא לטיפולים שמבוססים על תורות מזרח וכאלה?
בכל מקרה, אם מדובר על טיפולים נפשיים רגילים, בסגנון הקיים בחברה, של פסיכולוגים ומטפלים מורשים, בוודאי שמותר ובמקרים מסויימים זה אפילו הכרח ומצווה. זו הרי הצלה של הנפש וטיפול המבוסס על ידע ובחינה מדעית ארוכה וחיובית.
אם מדובר על טיפול בתורות נפש מזרחיות וכדומה, אז אנא לפרט יותר...
