בית המקדש

שלום רב,

קראתי בעניין את מכתבך. ודבר אחד לא הבנתי, האם אתם נכשלים בנגיעה או גם בדברים חמורים מזה? או בעברית- האם אתם מגיעים לקיום יחסים...

אני אענה על מכתבך מתוך הנחה שאת עוסקת בנגיעה.

מאוד התפלאתי על ההגדרה של החבר שלך, שהוא דתי... האם הייתם חברים גם כהיית חילונית? זה חשוב לעניין... כי אם הייתם חברים בזמן שהיית חילונית והגעתם אז לדברים- יהיה הרבה יותר קשה להילחם בזה.

ועכשיו לעניין:
התרגשתי לקרוא את הדברים, אני חושב שהתופעה של חזרה בתשובה היא מופלאה לחלוטין... וכל מי שעובר אותה הוא שותף מלא באחד הדברים המרגשים שעם ישראל חווה היום. אומנם, יש לה מחיר... והמחיר הוא העבר והבלבול.

בצד העבר- הכוונה היא לכך שקשה להיגמל מהרגלים ישנים ובצד הבלבול הכוונה היא לקושי לסדר את הדברים (כמו בדוגמא שלך- העובדה שאת מקפידה על נגיעה כלפי חוץ, אבל לא בפנים). אבל התהליך יכול להיות נפלא, תהליך של הזדקקות איטית, של גילוי עוד ועוד נקודות, של הבנת האור בשלב נוסף. אני חווה את זה לעיתים רחוקות מידי, פעם בהרבה זמן אני ממש מבין עד הסוף סוגיה בתלמוד, רואה איזה משהו עמוק בתורה... ופתאום רואה אור. אבל לחוזר בתשובה הכל חדש ונפלא ואמיתי כל כך.

בקצרה מסויימת- זהו גם התהליך של הנגיעה. העניין של הימנעות מנגיעה לפני החתונה (וודאי ההימנעות מקיום יחסים), נובע מהכח העצום של הדבר. בהרבה מובנים מדובר כאן של יסוד של בית, לא על היסוד החשוב ביותר (כי עובדה שבמשך עשרות שנים, מגיל חמישים ומעלה, חיים כמעט בלי זה) אבל על יסוד. האהבה החיצונית היא כלי ביטוי נפלא לחיבור הנפשי. בתורת הקבלה של היהדות מסבירים כמעט את כל הקישורים של עם ישראל לקב"ה ובכלל את כל החיבור של האלוקות עם העולם- במושגים של חיבור בין איש לאשה. באופן מפתיע, החיבור הזה הוא לא רק חיבור מלא, מיני, אלא כולל גם נגיעה, הסתכלות ואפילו "התלהטות..." של אהבה. זה מלמד על כוחו העצום של הקשר הזה, על העולמות השלמים שתלויים בו.

כעת, כאשר למשהו יש כל כך הרבה כח- הרי שכל זה יכול להיות מנוצל לטוב או לרע. והיום אנחנו רואים בעולם עד כמה רע זה יכול להיות. התורה נותנת לנו את היכולת לנצל את הכוחות הללו לטוב, לטוב יותר ולטוב מושלם. ולהיפך, כאשר אנחנו רואים לכמה בלאגן הכח הזה מוליך את העולם כיום- אנחנו יכולים להעריך יותר את ההוראות של התורה, את יכולתה לשמור על שפיותו של האדם ואת יכולתה לכוון אותנו לשימוש נכון בכוח העצום הזה.

השמירה מנגיעה תיתן טעם מיוחד לחיי הנישואין שלך. היא תוביל את הכח המדהים הזה למקום הנכון שלו, לניצול הנכון שלו בתור כח אדיר לחיבור בניך לבין בעלך לעתיד. יתירה מזו, אחת המצוות החשובות והמרכזיות ביותר ביהדות היא שמירת הנידה, שמירה שנמשכת כל החיים והיא קשה, קשה כל כך. מי שלא מצליח להישמר מנגיעה בחברות מתקשה מאוד לעשות את זה אחרי החתונה... כאשר נמצאים ביחד כל היום כולו. ושמירת הנידה היא יסוד, יסוד עמוק וחשוב ביהדות...

אני מכיר לפחות שני זוגות שלא שמרו נגיעה לפני החתונה והיום הם מצטערים על זה מאוד... מאוד, כי הם איבדו משהו מיוחד מאוד, משהו שהיה יכול להיות רק של הזוגיות שלהם, והוא נפרץ...

לכל זמן יש את הטוב שלו, את היתרונות שלו... נסו לנצל את החברות כחברות, כזמן של היכרות לא גופנית ושמרו את הכח של הנגיעות לאחר מכן- לחתונה.

אני לא יכול לתת עצות מעשיות כל כך בעניין ואני לא ממש יודע מה יעזור ועד כמה אתם ביחד וכדומה, אבל אני יכול להבטיח  לך שזה אפשרי... זה רק עניין של החלטה, של החלטה ברורה ומוחלטת שאת (והוא) רוצים בזה. אני ואשתי הכרנו למעלה מארבע שנים לפני החתונה (זה סיפור ארוך), ולא עלה על דעתנו לתת לזה לקרות. כי זה היה ברור לנו- וכשזה ברור, זה אפשרי.

הנגיעה היא קריבה לעריות, היא חטא מהתורה ויש צורך חשוב כל כך לשמור עליה, שאני ממש מרגיש צורך לזעוק את זעקתה. ז לא פשוט ואולי אפילו כואב- אבל מקומה של הנגיעה הוא בחיי הנישואין, במקום שבו שניהם תתחברו באופן סופי. זאת הדרך שבה הקב"ה יפרוס את כנפיו על הקשר שלכם, ברך אותו ואתם תהיו מבורכים ממנו, כמי ששמרו על תומתם עד הרגע המתאים.

מה דעתך?