הימנעות מפורנוגרפיה מול כאב פיזי

תשובה:

שלום, תודה על הכרת התודה. לפעמים כשכותבים משהו באינטרנט קשה לדעת אם הוא תפס או עזר למישהו או לא. אז אני שמח שזה עזר קצת. רק כדי שקוראים אחרים יבינו על מה מדובר, אני מצרף קישור לתשובה בנושא נדר כאמצעי להילחם בנפילות.

מצד שני, ברור שזו לא שיטה שתעבוד תמיד. אם אדם נפל במשך שנים (וכרגע זה אפילו לא משנה במה, או באיזה סוג של "התמכרות" מדובר...), אני מבין מניסיון שיהיו לו עוד נפילות בדרך. והחכמה היא לדעת לקום מהן. אני לא יודע אם מי שמפסיק לעשן, לדוגמא, לא לוקח אף פעם אף פעם סיגריה נוספת. החכמה היא שאם זה קורה ח"ו, לדעת להתגבר לצאת מזה ולחזור לקו.

אני מניח שזה נוגע לכל תחום של התמכרות. בטח בצפיה בפורנוגרפיה, שכפי שכתבתי כאן כמה פעמים, היצר הבסיסי הוא חלק מנפש האדם. ולכן, אם זה קורה, משלמים את "הקנס" שמוזכר בתשובה וממשיכים הלאה.

את העניין של ה"כאב" פגשתי לאחרונה בתחומים אחרים. זה התחיל מראיון שראיתי עם מישהי שמנסה להיגמל מסמים (במקרה שלה- ממש סמים קשים), והיא מתארת את הכאב האדיר שזה כרוך זו. היא לא מזכירה מה, רק מתארת "כאב". ואומרת כמה פעמים שכשכאב מגיע, פעמים רבות ההעדפה שלה היא לוותר להתמכרות ורק לא לחוש את הכאב יותר. אני מניח שזה משהו קיצוני הרבה הרבה יותר מאשר מה שאתה חשת. אבל זה דבר ששמעתי עליו מאז. פעם אמר לי משהו שמנסה להפסיק עם סיגריות שרק המחשבה של לשבת עם חברים במרפסת בלי לעשן גורמת לו עצבות אדירה. שהוא לא יכול לשאת את העצבות (התיאורטית הזו) ומיד הוא מבטיח לעצמו שהוא לא יפסיק. 

האם זה אומר שאתה מכור לפורנוגרפיה? יתכן. אולי זה סימן. אבל הכאב הזה הוא כנראה חלק מהענין אצל חלק מהאנשים. ואפילו "עצבות" מהניתוק. כרגע יש משהו שמספק לך ריגוש, דופמין, ממלא את המח באיזה עונג פיזי, שאני מניח שאם הגוף נפרד ממנו, זה יכול ל"כאוב". אולי אפילו חזק. כאב דמיוני אולי (כי זה לא סמיםן הרי, זה לא צורך שהופך להיות פיזי)

שוב, בהגזמה גדולה, אני יכול לומר שבמסגרת המחקרים הלא מדעיים שלי בעניין, אחד הדברים שלמדתי הוא שיש פעמים רבות שנרקומנים (שוב, מדובר על התמכרות לסמים, משהו חמור וקשה להתמודדות בהרבה כנראה), פעמים לוקחים מנת יתר לא בטעות. מה שמקובל לחשוב.

הם קוראים לה זריקת הזהב, כי היא משחררת אותם מהצורך הפנימי המטורף הזה. נותנת להם חופש מהעבדות שהיא נגד רצונם. ואז הם "טועים" ולוקחים יותר מידי ומתים. ומרגישים משוחררים. אני לא חושב שזה המקרה אצלך, כמובן, או שיש מקום להשוות כרגע... אבל זה משהו שקיים. כמו שאומר הרב קוק- שטף הרצון החיצוני שנגד הרצון הפנימי, שטף הרצון לרע (והוא מדבר על כל חטא), שסותר את הרצון הטוב של כל אדם- הוא הגיהנם בעצמו. ואני מניח שלזה הוא מתכוון.

ככה שיש את העניין הזה של הכאב. כנראה. השאלה היא האם הוא נובע מהדמיון או מהגוף. אני לא יודע אם יש דרך לבדוק. זה אולי לא משנה למי שכואב לו כרגע בלב... אבל זה כן משנה את דרכי ההתמודדות. עם מחסור בדופמין, לדוגמא, אפשר אולי להתמודד עם פעילות גופנית עצימה, או עם מיינדפולנס. אבל אם הכאב נובע מהדמיון... זה בהחלט הרבה הרבה יותר לטיפול. כי הדמיון שולט בנו הרבה יותר. ואני מניח שמי שסובל מ"כאב" שנובע מדמיון, ממש ממש סובל ובטוח שהוא עומד למות כל רגע (או להשתגע, או לחלות או משהו אחר). ככה שזה הרבה יותר קשה.

האמתה יא שאין לי ממש כלים סדורים איך להתמודד עם זה.כפי שכתבתי, שמעתי על זה, אבל לא על דרכי התמודדות עם העניין. אבל אני מניח שצריך את כל הכלים שכבר הזכרנו כל כך הרבה פעמים... 

לעבור את השלבים- להסביר לעצמך עד כמה הדבר הזה הוא שטות (לא הכאב, הרצון לגלוש למקומות לא צנועים), עד כמה זה לא מוליך לשום מקום רציני. כמה התעשיה הזו היא רמאות אחת גדולה, כמה המוחות של מי שיוצר את התכנים הללו חולים... וכמה הכסף הוא המעורב והמשפיע בזה. ועוד ועוד אמירות ו"שכנועים"שכליים עצמאיים. כדי להשפיע מעט על הדמיון לראות קצת את הצד ההגיוני.

השלב הבא הוא ההתמודדות- הסחת דעת, שמחה, ניסיון לחשוב על דברים חיוביים, העסקה עצמית, כל מיני כבלים אישיים (בדוגמת הנדרים שהזכרת), חסימות מעשיות על הטלפון והמחשב, לימוד תורה... ועוד. כמגוון העצות הרבות מאוד שכתבתי כאן במשך השנים.

ואז, אם יש כאב בוער, ונופלים בגללו, או מפחדים בגללו (זה גם משהו שלמדתי עם השנים, שהכאב מפתח מין פחד כזה... כלומר- הפחד מהכאב הופך להיות יותר גרוע מהכאב עצמו), אז לדעת איך לקום, כי הקימה המהירה היא לא פחות חשובה מממניעת הנפילה.

וכמובן, גם בשלב של "כאב", להזכיר לעצמנו שזה הכל דמיון שכל ה"משחקים" שם הם אומללים, שחקנים שעושים זאת בשביל כסף. הסיפורים לא אמיתיים, הכל שקר וגוסות רוח וסבל אמיתי של אנשים המוכרים את גופם. זה אולי לא עובד בשניות של הטירוף עצמו, אבל לאורך זמן אולי כן.

ככל שחולף הזמן ואני שומע מאנשים על ההתמודדות עם זה, אני מבין כמה זה דמיון חזק, משוגע כזה שמשתלט לאנשים על המח, ומצייר כל מה שרע באור נפלא, כל שקר ו"חיוך" על המסך כעונג גדול... כאשר מדובר בסבל אמיתי, הן של היוצרים של כל העולם הזה והן של הצופים...