close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

על דרכו של הרב קוק- חלק שני

יוסף רזניק/ חברים מקשיבים  כ תשרי, תשסט  10/19/2008

חלקו השני של המאמר החשוב על דרכו של הרב קוק, יוסף רזניק עושה סדר בשיטה, בדרך וגם... בדברים שהרב קוק לא אמר. חשוב לקרוא!

מאמר זה הוא מאמר המשך, את החלק הראשון ניתן למצוא כאן.

ח. השלכות של ההבנה הזו על החיים שלנו
להבנה הזו יש השפעה עצומה כמעט על כל תחום בחיים שלנו: למשל יוצא ממנה שאנחנו צריכים לטפח כל כשרון חיובי שיש בנו, ולכבד כל רצון וכל נטיית נפש חיובית שיש לנו, גם אם הם לא רוחניים באופן מובהק. כולם הם דברים שנטע בנו ה' ויש להם תפקיד בעולמו של הקב"ה. לגבי כל הנושא של תיקון המידות, יוצא ממנה שאנחנו לא צריכים לדכא מידות לא טובות שיש בנו, אלא להבין שכל המידות הללו נובעות מכוחות נפש שהם חיוביים בעיקרם, וצריך רק לכוון אותם לאפיקים הנכונים. ובאופן עמוק יותר יש לזה השלכה גם לגבי הקשר שלנו עם ה': יש גישות שאומרות שכדי שה' יהיה גדול אנחנו צריכים להקטין את עצמנו כמה שיותר. אבל האמת היא שהאדם על כל הכוחות שבו מבטא את מידותיו של ה', ולכן דוקא ככל שהאדם יהיה גדול ובעל עוצמות גדולות יותר כך כבודו של ה' יגדל.

ט. השלכות של ההבנה הזו על הבנת התהליכים בדורות האחרונים
רביעית, מהדברים הללו עולה הבנה מחודשת של מושג הגאולה ושל הבנת התקופה. אמרו חז"ל ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". לכאורה קשה להבין את זה: האם כל עניינם של ימות המשיח הוא שאז תהיה לנו יותר רווחה גשמית?! אבל לפי מה שהסברנו זה מובן: ימות המשיח אלו ימים שבהם עם ישראל יחזור לצורה הטבעית של חייו, כעם חופשי על אדמתו, ורק אז התורה תוכל לחזור ולהתקיים בצורתה המלאה (וכמובן שיהיו לזה גם משמעויות רוחניות גדולות ונפלאות, כמו חידוש הסנהדרין, הנבואה וכו'). לכן מובן מדוע אנו מוצאים בחז"ל וגם בדברי רבותינו האחרונים התבטאויות על כך שפריחתה המחודשת של ארץ ישראל היא סימן להתחלת הגאולה.
(אגב, במה שכתבת שאין רשות לקבוע חגים חדשים, אין לזה שום מקור, ולהיפך - מובא בהרבה פוסקים שקהל שזכו לישועה והצלה מצוה עליהם לעשות יום שמחה ולומר הלל. וקל וחומר אנחנו, שזכינו גם לעצמאות, גם להתחלת הגאולה וגם לניצחון במלחמות והצלה ממוות לחיים).

י. הבנת הגורמים לחילוניות ולעזיבת התורה
חמישית, מכל הנ"ל אנו יכולים להבין טוב יותר כיצד יש להתייחס לחילוניות שפשׂתה בעם ישראל ב-150 השנים האחרונות. אנו יכולים להבין שאין מדובר במצב שבו מיליוני יהודים החליטו סתם כך לפרוק עול, אלא במצב שבו העולם החל להשתנות כחלק מתהליך הגאולה: כוחות החומר (המדע והטכנולוגיה) החלו להתפתח, עמים שונים קיבלו עצמאות, החלו לפרוח אידאולוגיות שונות שדיברו על תיקון העולם, על דמוקרטיה ועל זכויות האדם, וגם נוצרו תנאים חדשים בארץ ישראל שאיפשרו עלייה והתיישבות מחודשת.
מצב זה היה יכול להיות בסיס להתחדשות כוללת של עבודת ה' ברוח הדברים שכתבתי קודם - עבודת ה' של ימי גאולה, שבה הכוחות הגשמיים המתפתחים משמשים ככלי לרמות גבוהות של קשר עם ה'. אולם כיון שהתחדשות כזו התמהמהה לבוא, הרבה אנשים החליטו לעזוב את התורה שנתפסה ככובלת את האדם, וכמתנגדת לחופש, לחיים טבעיים ובריאים, להשכלה, ליוזמה והשתדלות בתחום הלאומי וכו'. זה היה התהליך שאת פירותיו הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

יא. דעת הרב קוק זצ"ל
לכל הדברים שכתבנו עד עכשיו ישנם מקורות רבים ונאמנים בתורה שבכתב, בדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, בתורת הקבלה ובדברי גדולי החסידות (ולא אתחיל להביא כאן מקורות, שכן הדברים באמת צריכים ספר או יותר נכון ספרים, ולא תשובה קצרה אחת). אולם הרב קוק זצ"ל היה הראשון בדורות האחרונים שפיתח אותם לכדי שיטה מסודרת שנוגעת כמעט בכל תחומי החיים של האדם הפרטי ושל הכלל.
כמסר לציבור הרב קרא בראש ובראשונה ללימוד מסודר של פנימיות התורה: אגדה, טעמי המצוות, מוסר וחסידות וגם קבלה לראויים לכך. בכוחו של לימוד זה להפוך את עבודת ה' למשמעותית ועמוקה יותר, באופן שהיא תוכל לכלול בתוכה את כל ההתפתחויות החדשות של המדע, הלאומיות, הרצון בחופש ובהתחברות אישית, ההומניזם החדש וכו'. עבודת ה' שמיוסדת על שטחיות ועל הֶרגל, טען הרב, לא תוכל להתמודד עם האתגרים הללו. ההתחדשות בעבודת ה' אמורה בסופו של דבר להוביל גם לחזרה בתשובה, שכן הסיבות לכפירה כבר לא תהיינה קיימות. מעבר לכך הרב קרא גם לעלייה לארץ ישראל ולפיתוח בפועל של חיים שלמים ע"פ התורה בכל התחומים. כיון שהרב ראה בכך ערך של קדושה, הוא קירב את אלה שעסקו בישוב הארץ גם אם היו חילונים. וסבר שבתנאים מסוימים יש לשתף איתם פעולה בעניינים אלה. עניין זה היה מבוסס גם על השקפתו הכללית שה"סגולה" והקדושה העצמית שבכל יהודי חשובה לא פחות ממעשיו הגלויים.

יב. מה לא אמר הרב קוק
חשוב מאוד להדגיש, שכאשר אנחנו מדברים על שלום בין הקודש והחול, אנחנו מדברים על מצב אידאלי שבו החול מתוקן ומותאם אל הקודש. אבל כאשר החול מנותק מהקודש, הוא מתדרדר בסופו של דבר לקלקולים נוראים, וכבר הרב קוק עצמו התריע מפני תהליך כזה. ואכן כיום, תרבות החול שמחוץ לתורה היא מקולקלת בצורה שלא תאומן, וכל שומר נפשו ירחק ממנה. הקלקולים מופיעים בפוליטיקה ובמדיניות, בצבא, במשפט, באקדמיה, בתקשורת, בספרות, בקולנוע, בפריצות ובהרס חיי המשפחה, בנהנתנות קיצונית, ב(חוסר ה)חינוך וכו'. מול תרבות כזו אנו במלחמה. את תרבות החול המתוקנת אנחנו צריכים לפתח באופן עצמאי, בלי לנסות כלל להתאים את עצמנו לנורמות המקולקלות של התרבות החילונית. גם לגבי עצם שיתוף הפעולה עם אנשים שאינם שומרי תורה, הרב קוק היה מסוייג למדי ובחן כל דבר לגופו.
הדברים הללו נכונים גם לגבי שאר הנושאים שהתייחסנו אליהם לעיל: נכון שבאופן עקרוני אנחנו נותנים מקום לכל רצון חיובי, לכל מידה בנפש וכו', אבל האיזון הנכון בין הדברים דורש מאיתנו פעמים רבות לוותר על דברים מסוימים ואפילו להילחם עם עצמנו, וצריך להיות מודעים ומוכנים גם לכך.

יג. הרב קוק וה"חרדים"
כמו שאמרנו, לכל הדברים האמורים לעיל ישנם מקורות רבים. אולם ברוב שנות הגלות הם פשוט לא היו רלוונטיים, כי עם ישראל היה עסוק באותן תקופות בעיקר בהישרדות פיזית ורוחנית, ובשימור גחלת התורה והמצוות שלא תכבה. אמנם התפללו כל העת ל"תיקון עולם במלכות ש-די", אבל כמעט שלא היתה דרך לבצע את זה למעשה. גם בכל מה שקשור לתיקון המציאות של הפרט - פיתוח ההשכלה, כוחות הגוף והנפש וכו' - האפשרויות היו מועטות מאוד, והיתה כרוכה בהן גם סכנה גדולה של התבוללות והיטמעות בתרבות הגויים. זו הסיבה המרכזית שדרכו של הרב קוק נחשבת "חידוש". אולם באמת זו דרך המלך של היהדות, ולא הרב קוק הוא זה שחידש, אלא המציאות היא זו שהשתנתה באופן שהתאפשר להתחיל "להחזיר עטרה ליושנה".
למעשה, כמעט בכל העניינים ניתן לראות ברב קוק את ממשיך דרכם הישיר של גדולי ישראל בדורות שעברו: בעניין העלייה לארץ ויישובה בדרך התורה, למשל, תמכו כמעט כל גדולי ישראל בדורות האחרונים (הגר"א ותלמידיו, הבעש"ט ותלמידיו, החת"ם סופר, הנצי"ב מוולוז'ין, החפץ חיים, האדמו"רים לבית גור ועוד ועוד, ואפילו הרב זוננפלד שהיה בר-פלוגתתו של הראי"ה קוק). בעבודת ה' האישית, כמעט כל דברי הרב לקוחים מדברי הבעל שם טוב ותלמידיו. בעניין הפתיחות לענייני החול קדם לרב קוק הגר"א, וכן הרש"ר הירש ושיטת "תורה עם דרך ארץ".
למעשה, הנושא היחיד שבו היתה התנגדות לדרכו של הרב היה דרכו לקרב את החלוצים החילוניים ולתמוך בתנועה הציונית. אולם גם בעניין זה היו כמה וכמה מגדולי ישראל שהלכו בדרך זו (הרב ריינס; הרב מוהליבר; רבה של וילנא הרב שלמה הכהן; הרב יהוסף זכריה שטרן משאוויל שהיה מגדולי תלמידי החכמים בדורו; רבים מגדולי ספרד כמו הרב משה כלפון הכהן שהיה רבה של ג'רבה, והרב יוסף משאש ממרוקו; וכן האדמו"ר מאוסטרובצה, והאדמו"רים לבית רוז'ין שהיו קרובים מאוד לדרך זו). דבר שלא כ"כ ידוע הוא, שבזמן המחלוקת בין הרב קוק לבין הרב זוננפלד, רוב אנשי הישוב הישן בירושלים ורבים מהרבנים עמדו לצדו של הרב קוק (כך העיד האדמו"ר מגור שביקר בירושלים באותה תקופה). גם המתנגדים, רובם ככולם כיבדו מאוד את הרב כאחד מגדולי הדור (ראי בספר "אוצרות הראי"ה" כרך א' עמ' 69 ואילך, ביטויים של הערצה מופלגת לראי"ה מצד הרבה מגדולי דורו), ורבים מהם מחו בתוקף על מעשיהם של "שועלים קטנים" שהעזו לבזות את הרב ולזלזל בו (למרבה הצער התופעה המכוערת הזו נמשכת עד היום, ככתוב "ובני קורח לא מתו"...). מכל מקום, הטענה כאילו הרב "המציא דרך חדשה שכולם התנגדו לה" איננה מתיישבת כלל עם המציאות, ונאמרת רק מפי אנשים שאינם מכירים באמת את דרכו.
יש כמה סיבות מדוע דרכו של הרב בסופו של דבר לא התקבלה ע"י כלל שלומי אמוני ישראל. הסיבה הראשונה והפשוטה היא ההרגל, שמנע את ההתחדשות בדרכי עבודת ה' שהיו נהוגות בזמן הגלות. החוסר בלימוד ענייני האמונה הוביל לכך שגם אצל אנשים גדולים, ההגדרות הבסיסיות של עבודת ה' היו מבוססות על "מצות אנשים מלומדה", ורבים מהם לא טרחו לבדוק אותן מחדש לאור המציאות המשתנה. סיבות נוספות היו חיצוניות: הסחף של ההשכלה והרפורמה ואחר כך של החילוניות, והמצב המדורדר שאליו הגיעה החילוניות היום, גרם וגורם לרבים להיות עוד יותר חשדניים לגבי כל (דבר שנראה כ)חידוש. המלחמה של מנהיגי היישוב והמדינה בכל דבר יהודי, הוסיפה לרצון להסתגרות. גם השואה הנוראה שהחריבה את מרכזי התורה באירופה, הובילה לכך שבמשך עשרות השנים הבאות עיקר עיסוקו של עולם התורה היה בשיקום עצמי, ואיש לא מצא פנאי או חשיבות כלשהי באתגרים נוספים. גם הרמה הדתית הירודה של אנשי ה"מזרחי" הביאה להתנגדות גורפת כלפי דרך זו.
באופן כזה הגענו למצב שבו היום הציבור המכונה "חרדי" משתדל להחזיק בכל כוחו בתורה, במצוות וביראת שמים, אבל לשם כך הוא מבטל לחלוטין ערכים רבים וחשובים אחרים: תיקון והרחבה של המציאות ושל העולם הגשמי, בניין הארץ, צבא, השכלה כללית, פיתוח הכשרונות האישיים, אמון בטוב הבסיסי שבאדם ועוד.

יד. הרב קוק ו"המזרחי"
אמנם, היו משלומי אמוני ישראל שהגיבו בדרך אחרת. היו כאלה שראו את החשיבות שבערכים הללו, ולכן רצו לאמץ אותם ביחד עם התורה והמצוות. אבל כיון שעבודת ה' שלהם לא הייתה מפותחת מספיק כדי לכלול בתוכה את כל הערכים האלה, נוצר בחייהם מין "שעטנז" של ערכים: תורה ומצוות לחוד, וציונות, עבודה ותרבות כללית לחוד. דבר זה יצר מצב של נאמנות לשתי תרבויות במקביל, מה שהוביל פעמים רבות לחולשה ביראת שמים ובדקדוק במצוות. אנשים אלו היו רוב מניינה ובניינה של ה"ציונות הדתית" (על אף שבין מנהיגיה היו גדולי תורה כדוגמת הרב ריינס), החל מראשית התנועה הציונית, עבוֹר דרך הקמת "המזרחי" בשנת תרס"ב (1902) ועד עצם היום הזה. ראוי לציין שהרב קוק מעולם לא היה חבר במזרחי, וגם היה מסוייג מאוד כלפי השותפות הרשמית עם התנועה הציונית (הוא רצה להקים הסתדרות ציונית אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים", ניסיון שלא הצליח). במשך השנים היו חיכוכים רבים בתוך המזרחי ויורשתו המפד"ל על הרקע הזה, שלפחות בארבעה מקרים הסתיימו בפילוג.

טו. סיכום
דרכו של הרב קוק, שנגעתי רק בעניינים אחדים מתוכה וגם זה בקיצור רב, היא חזון גדול שאמור בעזרת ה' להביא בסופו של דבר להמלכת ה' יתברך על כל חלקי המציאות. מטבע הדברים, חזון גדול כזה אינו קל להבנה ובוודאי שלא ליישום, וכשאנו מנסים ליישם אותו במציאות המורכבת והבלתי-מושלמת שלנו, אנחנו נתקלים בהתלבטויות רבות. גם אלו המנסים ללכת בדרכו של הרב, חלוקים ביניהם פעמים רבות על הדרך הנכונה ליישם את הדברים במציאות המשתנה. ואף על פי כן, הדרך הזו מתפתחת והולכת, וכבר יצרה מפעלים נפלאים רבים של תורה ושל מעשה.

ואסיים מעין הפתיחה, בדברי הרב קוק ("מאמרי הראי"ה" עמ' 76-77), הנוגעים למה שכתבתי בתחילת הדברים:

"ההבלטה של שני השמות הללו (של הציבורים השונים), וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר (=יתפאר) לאמר 'אני הנני ממחנה זה', השני אומר גם הוא 'אני הנני ממחנה זה', וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים...
ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון - כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה, המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו...
הננו צריכים להחליט, כי כח כמוס של הַצעדה
(=צעידה, התקדמות) לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא.
נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי.
נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים. ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה