אופי הדיון על קליטת יהודי אתיופיה כסימן

השיח התוקפני האחרון בעניין קבלתם לבתי הספר של עולי אתיופיה, מעורר השתהות ותמיהה לנוכח התנהלותו המתלהמת וסגנונו הבוטה. נראה כי יש המשתדלים פעם אחר פעם במודע ושלא במודע, לכלות ולהחליש את כוחה ופעולותיה של הציונות הדתית לגווניה במדינת ישראל. כל זאת, בנוסף לעידודה של התקשורת המזנקת כחיית טרף על ההזדמנות שניתנה לה, לתקוף שוב רוח ודרך חיונית זו. דרך 'מאיימת' אשר מציבה אלטרנטיבה משמעותית לתרבות הנהנתנית, המקדשת אינדיבידואליזם חומרני ונתמכת על ידי מסכי הטלוויזיה, הפרסומות והרייטינג.

"סוציומטים" כך נכתב באחד מעלוני השבת, בהתייחסות לאחד מהצדדים בדו שיח זה, בגישתו לקליטת התלמידים עולי אתיופיה. האם באמת קיימים מוסדות תורניים יותר ותורניים פחות אשר מחנכים ל"סוציומטיות"?! כולנו, אלו שגדלו לאור ערכיה של הציונות הדתית ומשנתו של הרב קוק, על כל ה'צבעים' השונים, התחנכנו ומחנכים את ילדינו להדדיות נתינה ושותפות אמת לכל העם. בתנועות הנוער, בבית הספר הממ"ד או ה'תורני', בישיבות התיכוניות או בישיבות הקטנות, ובהמשך הדרך בישיבות הגבוהות ההסדר והצבא, כולנו ינקנו ויונקים "כלל ישראל".

חלק מתלמידי משפחות הממ"דים קוראים לשותפות וחיבור מלא לכלל העם, כבר בשלב בית הספר היסודי. לתפיסתם, קיימים כוחות בילד המתבגר אשר יתחנך על עקרונות של נתינה ומפגש בלתי אמצעי עם כולם, לעמוד מול מורכבויות החיים. "בתי הספר התורניים" מחזקים את סביבתו ותכניו התורניים של הילד הצעיר, מתוך תפיסה כי יש לבנות תחילה יסודות ראויים,אשר יאפשרו תעצומות נפש לקראת חייו בהמשך. המשותף הוא כי כולם-כולנו מחנכים לאותה רוח. יחד, אלו המכונים חרדל"ים, תורניים, ואלו האחרים כל אחד בגישתו הוא, מכוונים בחינוכם את ילדיהם, להעצמת צביונה הערכי של מדינת ישראל, כחלק מתהליך התחייה הלאומית.

אז למה ? ברור הוא, כי דיון זה סביב העולים, יסודו בתפיסות לכאורה מנוגדות, אשר בתקופה האחרונה מתלהמות למקומות שאף אחד לא מתכוון לכך (אולי בעצם יש כאלו הנהנים "לשחק באש",בלווי תקשורתי מגבה)- התסיסה סביב דבריו של הרב שפירא, הבחירות האחרונות אשר החלישו את כוחה הפוליטי והמעשי של דרך זו, כל זאת על גבי המשמעויות השונות מתקופת ההתנתקות ועוד.

רוח אדירה זו של הציונות הדתית אשר מאמינה במדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתינו, מתוך עולם של תורה מלא חיים פעלתנות ועשייה, נבלם פעם אחר פעם על ידי אמירות וגורמים אשר לעיתים נמנעים מלצפות לטווח רחוק. תרבות של עסקנות גלותית, משתלטת מבלי משים לב,ע ל האפשרות להופעתם של רעיונות גדולים ועשייה ערכית רחבה יותר בציבוריות הישראלית. כן, גם המושג "חילול השם" יכול לתפוס את מקומו במקרים שכאלה.
ישנו מקום לחילוקי דעות תפיסות וגישות שונות צריכות להישמע, אך האם לא צריכה להתבצע הפרדה בין עיקר לטפל, והתכנסות משותפת לקיומו של חזון גדול יותר? משבר הזהות והערכים שפושה בחברה הישראלית יחד עם דרישה וצימאון אמיתי לבירור רעיוני בחברה הישראלית, לא מאפשר "הפקרת השטח". איחוד השורות, הכוחות והפעולות תוך יכולת הכלה של הצדדים השונים, צניעות כלפי שאר הציבור, יצליחו ליצוק תוכן במקום של חוסר.

הכותב הוא רס"ן במיל' וסטודנט לממשל