close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מדיטציה יהודית- יש דבר כזה?

רחמים עדנייד טבת, תשע31/12/2009

הרבה אנשים בעולם עוסקים היום במדיטציה. אולם יסודות התרגול הזה אינם קדושים... האם יש שיטה למדיטציה יהודית? מה צריך לדעת?

מבוא למדיטציה יהודית
אחת מהדרכים המקובלות להשגת האושר, לשלוה ולאחדות הגוף והנפש בעולם הגדול, ובמיוחד במזרח הרחוק הוא על ידי עריכת מדיטציה.
זנים שונים וטכניקות שונות ישנם, והמשותף לכולם הוא, שכולם יונקים מן הקליפות, מטפחים את הישות, וגורמים לשיבוש הדעות ולהרחקת האמונה התמימה בא-ל חי.
אין לכחד, שהמדיטציה היא מסייעת לשלוה ולאחדות, אך מכאן ועד אושר רחוקה היא הדרך. כיון שהאושר כפי שנזכיר להלן שונה הוא מהתפיסה המקובלת והמדיטציה כפי שפותחה במזרח הרחוק אינה יכולה למלא תפקיד זה.
ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן

התועים- אלה בעלי הדעות הנפסדות, הרחוקים מאמונה בא-ל חי, ונתן לנו תורת חיים- תורה שמנחילה חיים גשמיים, ערכיים, טהורים ומאושרים, הנובעים ממקור מים חיים, והגורמים לאושר אמיתי.
אחת מהדרכים המובילות לאושר ללא ספק היא עריכת "מדיטציה יהודית", שאותה פיתחתי, טיפלתי והשתמשתי אישית במשך שנים רבות עד לעיצובה הנוכחי- "מדיטציה יהודית ותרפיה רוחנית".
דרכי ההתפתחות נעשו רבדים רבדים, פעמים טלאי על גבי טלאי בחוסר שיטתיות, אך בהמשך, תוך כדי טעיה והתנסות מחודשת, עוצבה הדמות ונבנה חוט שדרה, המחבר את כל החוליות.
המדיטציה היהודית כוללת טכניקות שונות, הרפיה, ריכוז ותפילה, ופעמים מתלווים להם תרגילי גוף ונשימה. המדיטציה היהודית מפתחת ומעודדת את שירת החיים של המשתמש בה, זה שהגיע לכלל מציאת האני הפרטי שלו, המאחד את דרכי הביטוי של הנפש רוח ונשמה. נזכיר את מקצת הטכניקות והתרגילים בחלק זה ואת התרפיה הרוחנית, זו שמתלווה למדיטציה, נזכיר בחלק בפני עצמו.
הפרק "מבוא למדיטציה יהודית" מדבר אודות האושר, מלבן סוגיה זו, מאיר אותה מכל הכיוונים, ומסיים עם הפרק "תכונותיו של האדם המאושר".

לכל אדם יש שם, שהוא המהות שלו, וכאשר נחשף אליו דורך הוא בנתיבות האושר. אין האושר שם נרדף אל העושר כפי שמבינים זאת רבים מאתנו, אין האושר שם נרדף לרכישת אביזרי נוחות המקילים על החיים, אלא הוא ביטוי לחשיפת האדם לכוחות האלוקיות אשר בו ולתשורות האלוקיות אשר מזכים אותו. תשורה זו יכולה להתבטא בכמה אופנים: מאופן זך ביותר כרוח הקדש, עד לאופן גס ביותר כהתגשמות מאויים גשמיים, אשר בהם ניכר הסיעתא דשמיא.
האדם המאושר- שמחת ההשג המלוה אותו מעניקה לו אושר בדבר הפעוט ביותר ואף המגושם ביותר. השמחה, השוטפת את כל ישותו, יודעת להרחיק ממנו כל דאגה, ונותנת לו כח לעבור את כל המשברים מבחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו"- כל גל וגל שעבר עלי הנהנתי לו בראשי. גלים אלו, לא דים שאינם מערערים את האושר, אלא אף מעצמים את האדם, וכשהוא מגיע לידי כך חש במזור עליון וברוממות רוח.

כיצד מגיעים לידי זה?
מספרים על אחד מן התועים המתהלכים ביער, שפגש את חברו ושאל אותו אמור נא לי איך אני יוצא מסבך היער וערבולו?
אמר לו גם אני באותה סירה, את עזרתי הכנה אני יכול לתרום לך בכך שאמר לך באיזה דרך אל תלך, כי אותן דרכים הם בחזקת דרכים תועות. אמור נא לי ידידי אף אתה באלו דרכים הלכת, כדי שאף אני לא אטעה, ונמצא ששנינו מתקרבים לאותה מטרה.
התרחקותינו מדרכי התועים מנהירים לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, ואין לך תועה יותר ממי שאינו הולך בדרך ה'. ברם, לא כל שומר תורה ומצוות מאושר הוא. מה הם אם כן נתיבות האושר?
התשובה היא חשיפה כנה ושרשית למגבלותינו, חסרונותינו ופגמינו ללא טיוח וללא הדחקה, או במקרה הטוב העתקה. חשיפה זו יכולה להיות רק על ידי עבודה אמיתית פנימית; מודעות עמוקה לחסרון מחד, ועידוד עם תקוה מאידך.
התבוננות יומיומית ובקורת אישית חושפת אותנו לתיקון, ברם היא אינה- אלא רק חושפת. תיקון אמיתי מעמיק הוא רק מתוך עבודת נפש, להבין מה הן הדרכים אשר הובילו אותי לידי זה, ובאלו דרכים אצא מסבכי החולשות שלי.
התפילה המתווספת לנבירה הנפשית מסייעת היא לידי עקירת הרע והשתרשות בטוב.

מאמרים וספרים רבים נכתבו אודות האושר, והצד השוה של רובם, שהם מתימרים להציע פתרונות ונוסחאות פלאים לגאול את האדם ממצוקותיו, אך הם מהווים מקור אכזב.
כל זאת למה?
משום שאת מרכז הכובד של דבריהם השקיעו ברבדים השוליים, שאינם יכולים לתת מענה לבעיות הקיום הפנימי, והזניחו את הנפש, את האמונה ואת הסיבות העיקריות אשר מפריעות לאדם להגיע לאושר.
יתרה מזו, רבים קשרו בין אושר לנוחות חומרית ולמעמד, מה שאין ולא כלום בין שני נושאים אלו.
אושר הוא עושר נפשי, מוסרי ואמוני ואילו עושר הוא ריבוי נכסים, וכולו צד חומרי. נכון, שבכדי לחיות באושר, שאחד ממרכיביו הוא חרות נפשית, צריכים אנו ממון ומעמד, אך זה אינו עיקר אלא דבר צדדי, שמשרת את האדם ומוביל אותו למטרה הזו. יכול להיות אדם, שאינו עתיר נכסים ואינו אוחז בשום מעמד מיוחד, ויזכה לאושר; ויכול להיות מי שיזכה לעושר ולמעמד גם יחד, וכל חייו מפח נפש ורדיפת ההבל. "לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר…! לא באוצרות חולפים ועוברים…! בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה… של האמת והצדק". (כתבים רפואיים) מי שקושר את אושרו בממון ובמעמד לעולם לא יזכה להגיע לאושר, כיון שטעה טעות חמורה במושג האושר.
כדי לזכות לאושר צריך אדם להיות מאמין ומוסרי. ללא אמונה וללא מוסר ונימוסים ששואבים את עצמתם מהתורה לא ניתן לזכות לאושר. ללא אמונה יש קנאה, תאוה וכבוד המוצאין את האדם מעולמו הרוחני ועולמו האישי ומטלטלים אותו.
ללא אמונה אין תפילה, היוצאת מעמקי הלב והמשחררת את האדם מחרדות מדאגות ומתחלואי נפש אחרים.
ללא אמונה יש חוסר סיפוק ואי שביעות רצון, האדם תמיד יחוש שחסר לו, ועל כן ירכז את כל כוחו ברכישת מעמד או ממון או כל דבר חולף.
ללא אמונה אין תפיסת עולם נכונה, ויש טשטוש במושגי צדק ועוול. ללא מוסר, השואב את עצמתו מתורת חיים- תורת ה' משיבת נפש, יכולים להגיע לאבסורדים גדולים במהלך החיים או כשנקלעים לסיטואציות שונות.
האם אמונה ומוסר לבדם הם המובילים את האדם לאושר? התשובה היא בפרוש לא. יכול אדם להיות מאמין גדול ואיש מוסר, אך רחוק הוא מאושר, כיון שהמוסר אצלו סינטטי, עקר, בלתי מופנם או חיי הנפש שלו בלתי מפותחים לחלוטין, ואי לכך אינו יכול לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בהזדהות מושלמת מתוך שפלות הרוח וביטול האגו שלו. כדי להאמין צריך עומק הנקרא בלשון ספר היצירה "עומק רום ועומק תחת" (מושג זה נסביר בהמשך), או אמונה טבעית ספונטנית משוחררת מכבלי השכל ומעוגנת בחיי טבע פשוטים, המקרבים את האדם לרבונו של עולם.
אדם הבורח מן הטבע וחי חיים סינטטיים מיכניים ומורכבים, זולל וסובא את כל הבא לידו ובכך פוגם בנרתיקו, לעולם לא יגיע אל האושר המושלם.
חיי טבע הם מבחינת האורות המקיפים של האושר, ודומים הם לביתו של האדם, המקיף את האדם ושומר עליו מפני תחלואי הזמן (צינה ושרב) ומפני חיות אדם.
לא יתכן אושר בחיים מורכבים, כיון שהאושר עצמו הוא פשיטות. ככל שהאדם מזדהה עם שאון החיים והתרבות המערבית הארורה, כך מתרחק הוא מן האושר, וחיי המוסר שלו בלתי זורמים ובלתי טבעיים.
מאחר שהמדיטציה היהודית על כל חלקיה היא סעיף חשוב ועיקרי של האושר, ראיתי לנכון להרחיב את הדיבור אודות האושר ומרכיביו. פרטתי את המרכיבים לפרקים, ולבסוף צרפתי את תכונות האדם המאושר והבלתי מאושר; וכן צרפתי בוחן אישיות כללי, המבוסס על ארבע יסודות. תקותי, שפרקים אלו יוסיפו לקורא, ויובילו אותו לאושר תוך כדי חשיפה כנה ושורשית.

בריחה מן הטבע כמקור לסכסוך הלב והמוח.
כשברא האלקים את האדם בראו עפר מן האדמה, נפח בו רוח חיים, ונתנו בגן עדן "לעבדה ולשמרה". העבודה והשמירה היוו לאדם מעין תקון והשלמה, ותפקידם היה לעורר את הכוחות הרדומים שבגוף, שבאו בעקבות היצירה, ולהשלים את הגברת הצורה, שתהא היא השולטת שלטון יחיד.
מצוה אחת צוהו האלקים, אותה הפר וגורש מגן עדן, ואף קולל "בזעת אפך תאכל לחם". קללה זו תפקידה היחיד לא רק להוות כעונש אלא בעיקר לתקון החטא, שגרם להגביר את החומר על הצורה.
המענין שבדבר הן "השכר" והן "העונש" קשורים הם בעבודת האדמה, מדוע? התשובה היא משום שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מן הטבע, אלא שהתפתח בכוון חד צדדי המביא לנתוקו מן הטבע. האדם גילה את היתרון הטמון בכח "ההכרה", שהודות לה מסוגל להשתלט על הטבע, להפיק ממנו יותר ממה שהטבע יכול להפיק מעצמו, ולשעבד את התפוקה הזאת לתועלתו האנוכית. התרבות האנושית נעשית יותר ויותר 'ראציונלית'- קרי תועלתנית, במובן האנוכי השתלטני ההשגים נראים לעין ומפתים יותר מחשבונות של זוך וטוהר, והמחיר שנדרשים אנו לשלם בגין זה הוא נורא וכבד, כי אגב השתלטות האדם על הטבע ניתק האדם מן הטבע שהוא המקור לתוכן החיים הפנימיים עצמם – טבע החיים, ההרגשה וההכרה.
"ההכרה" דחקה וכסתה את "החויה" האדם קנה הרבה קנינים על חשבון הצמצום במרחב ההתפתחות הנפשית, שממנה יונקת היצירה, והחיים נעשו סינטטיים ועקרים. דוגמא לכך ניתן לראות במספר מקרים
א) האדם מעדיף לגדל פרחים ודשאים שאין להם ולא כלום עם "החויה" האמיתית, על פני ירק ופרי שנותנים לחם ואהבה.
ב) האדם איבד את התחושה שלו למרחבים והעדיף את החיים ההומים בכרכים.
ג) האדם שבקר את חיי היצירה ובכר את החיים הסינטטיים במקום לעשות שעת ספורט, מבכר הוא את הצפיה בטלויזיה, ובמקום לטפח את הישות האמיתית-נשמה, מטפח הוא את הגוף, במקום להכין את מאכליו במו ידיו ולקבל בחזרה את ההנאה והרגש שהשקיע, קונה הוא קופסאות שמורים המרעילים את הגוף ומהם ניזון. במקום שעיקר מאכלו יהא מן הצומח עתה עיקר מאכלו מן החי, ואינו נותן את לבו לצער, שגורם בזה לבריאה. במקום שהומאניות, צדקה וחסד ימלאו את לבו, הרי הרכושנות, הבדלנות והיישות הם עיקר עניינו. במקום שיגדל ילדים, הרי יש ופעמים מעדיף לגדל כלבים.
החיים הסינטטיים יצרו קרקע פוריה לטיפוח היישות של האדם עד גסותה הגדולה- "לי יאורי ואני עשיתני". אדם "חדש" שנוצר עקב תרבות המערב הביא בעטיו בעיות חברתיות מהותיות, שאת פירותיהן אנו קוצרים עתה בדוגמת כרכים הומים, רעש, מחנק, חולי, לחץ ומועקה.
לפיכך: חזרה אל הטבע היא חזרה אל "אמא אדמה" הטומנת בחובה שמחה, צמיחה, חיוניות, חזרה אל הטבע מקרבת בין הלב- מקור הרגש לבין המוח- מקור ההכרה, בין יצורי תבל לאלקים וגילוי אורו בעולם ובין ההכרה להשגה.

לא בחומר טמון האושר!
כהתיחסותו של פעוט כך התיחסותו של מבוגר.
פעוט בקבלו סוכריה אחת מתוך שקית מלאה סוכריות, אינו מאושר במתנתו. הוא רוקע ברגליו מייבב וזועק לקבל עוד, לקבל הכל. הוא עלול לזרוק בזעם את הסוכריה האחת שקיבל. שאיפתו לקבל יותר מגמדת את ההישג של הסוכריה האחת.
כך גם המבוגר, הוא ניחן בשאיפה חזקה להישגים ולצבירת נכסים. שאיפה זו יש בה מן החיוב; היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. אולם, ככל ששאיפה זו חיובית לכלל האנושות, יש לה השלכות שליליות לפרט- לאדם.

מכח השאיפה להישגים, נוצר באדם צמאון לדבר, שהציג לעצמו כאתגר, ובו בזמן מתהוה בקרבו תחושת חוסר סיפוק ממה שיש לו כבר. נראה, שתחושת מחסור זו אינה רק תופעת לוואי של השאיפה, אלא היא חלק מן המערכת המגבירה ומאיצה את הדחף להשגים. משום שאדם נדחף יותר לעשיה מנקודת מוצא של מחסור מאשר מנקודת מוצא של רוויה.
בעטיו של החפוש אחר הצלחות והשגים גדולים יותר, מאבד האדם את הערכתו הנכונה למה שתחת ידיו. דברים שעד לפני זמן קצר נראו כאתגרים גדולים, נעשו לאחר זמן מה לפעוטי ערך, בגלל הרצון החדש להשג נוסף, והפעם גדול יותר, שלגביו ההשג העכשוי נראה מאוד מצומצם. כיון שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, לא יקנן האושר בלבו של השאפתן, שהרי אף פעם לא יוכל לספק את רצונו ההולך ותופח ככל שמשיג יותר.
רצף זה של השגים ותחושת המחסור הבאה בעקבותיו, אינו מותיר לאדם פסק זמן להתבונן בצורה חיובית במה שכבר רכש ולנסות להפיק ממנו הנאה מלא חופניים.

אין בעולמנו כדי שביעה
היש בכלל סיפוק ושביעה בחיי העולם הזה, במעדני עולמנו? כאשר נתבונן ניווכח, שכל עמלנו החומרי, אשר אנו עמלים בו כל ימי חיינו, אינו מסוגל להעניק לאדם הרגשת סיפוק כלל, ולעולם לא ישביע את רעבונו. כל מבטי ומאמצי האדם נתונים לרוב כלפי מה שאין לו, דברים שלא ישיג אף פעם. כל ערך חומרי שכה ציפינו לו, ואשר נדמה היה לנו כי אך נשיגנו ונהא מאושרים ונבוא אל המנוחה ואל הנחלה, היה זה רק בדמיוננו ולפני שהשגנו אותו. אולם בו ברגע שהשגנוהו, הרינו מרגישים באפסותו וכאילו מתאכזבים אנו ממנו, אלא שתכף חוזר ונעור ומתרחב מושג מאוויינו והרינו שואפים למשהו אחר… למשהו יותר. מבחינת "יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות" (קה"ר א').
מעגל קסמים זה של "חשק- השגה- אכזבה" חוזר על עצמו ומותיר אותנו ריקים מתוכן, מבחינת "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א').
מעגל קסמים מאכזב זה נעוץ הוא בקללתו של אדם הראשון. כבר בחטא הראשון, זה שהמיט על הגזע האנושי כליון ומוות, מונח עיקרון זה, החוזר עד היום בוואריאציות שונות. הדמיון- "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל"; והמציאות- "וידעו כי עירומים הם"- מקסם שוא, הרגשה מאכזבת, עירומים אנו מבלי להשיג את המטרה, וכל תאותינו היה 'לעינים' בלבד- דמיון שוא.
השאלה היא כיצד שוברים את מעגל השלילי הזה?
התשובה היא על ידי מימד רוחני- חינוכי החודר למציאות חיינו- סיפוק והסתפקות. סיפוק מבחינת "יש לי כל" מה שיש לי הוא הכל כי זה מה שמגיע לי ואין לי שום דרישה מיותרת, ועל כן לא אאמץ את עצמי בכדי להוסיף קניינים ואסתפק במה שיש לי. כמובן שלמימד הזה חוברת אמונה בחי העולמים הזן ומפרנס את הכל והנותן לכל אחד די סיפוקו, וכן שהתכלית אינו העוה"ז אלא העו"הב, וכל מה שהוא טורח הוא טורח על עולם שאינו שלו. חשיבה ברוכה זו מולידה בנפש האדם את המידה הידועה של "איזהו עשיר השמח בחלקו". מידה זו- זכה לה יעקב אבינו, ועל ידה הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא. עשיו הרשע- היתה בו מידה אחרת, "יש לי רב"- הרבה יש לי, אך ממנו אינני מסופק ונפשי חפצה עוד ועוד, מבחינת "יש לו מנה רוצה מאתים".
מידה רעה זו היא אשר הובילה אותו לכל המידות המושחתות.
על יעקב ועשיו ניתן להמליץ את דבר קהלת "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס"

מה בין יעקב לעשיו?
עשיו הטיל את כל מרכז הכובד שלו, כוחו, מרצו וכשרונותיו על ריבוי נכסים במרמה ובעושק, תוך שפיכת דם נקיים וחוסר אמונה בהשגחה פרטית, הרואה במעשיו; ואילו יעקב- איש תם. סולם ערכים שונה היה לו. באוהלי שם ועבר היה ספון, כי רק שם ניתן למצוא את ה"אני" האמיתי שלו ולהתחבר אליו בהכרה, בהשגה, בחום וברגש, ולשים את כל מעיניו בו.
דרכו של יעקב היא הדרך הארוכה, אבל היא גם הקצרה. היא הדרך הארוכה, כיון שבכדי להגיע לתוצאות, האדם עובר שינויים ותמורות נפשיות, שכליות ורוחניות, ואי לכך רק מעטים מגיעים לתוצאות המושלמות, ואילו הרוב (גם אלה שחפשו) "נתקעים" באמצע, ואינם קוצרים את פרי האושר.
חיפוש ה"אני" מצריך יגיעה רבה, כיון שהוא גמיש ומתחלף עם כל חשיפה. אין אדם שאינו חפץ להיות מאושר. הרצון להשיג את האושר הוא המכתיב לו לאדם את כל האתגרים שהוא מציב לעצמו ואת כל המעשים הרבים הנעשים להשגתם. ניתן לומר כי האושר הינו המטרה, הכוללת את כל המטרות של כל בני המין האנושי. הכל טורחים ועמלים כל ימיהם להשגת האושר.
אולם למרות כל המאמצים, קיימת הרגשה שהעולם הגיע למבוי סתום. החיים לא מאושרים על אף ההתקדמות הטכנולוגית ומנעמי החיים המוצעים ביד רחבה. דומה שקיימת נסיגה ממעיינות האושר. ישנה מעין התפוררות שחיתות ורקב. העולם מיוסר, מעוות, איש הישר בעניו יעשה, החזק דורס את החלש, יצרים אפלים מנחים את העולם, הכל צועד לאחור, אשליות התנפצו, תקוות שתלו בתיאוריות רבות הכזיבו.
שיא המוח האנושי ממציא ללא הרף כלי משחית, שבכוחם להרוס את העולם. די אם נזכיר כי נמצא היום על פני כדור הארץ כוח המסוגל להרוס אותו 40 פעם.
העולם מחפש משהו חדש, תרופה לשינוי המצב כדי להחזיר לעולם את איזונו ואת טהרתו, לבנות את "איכות החיים", למצוא מבוע של אושר. חיפוש האושר הוא המניע העיקרי לרוב המהפכות שנתחללו במאה האחרונה. זה החל ברעיון "אחוות עמים", שנשאר רק על הנייר, והמשיך בסוציאליזם ובקומוניזם שקראו לשוויון, ובהם תלו תקוות רבות. אך מלבד העובדה שהקומוניזם לא שיפר עד היום מאומה, הוא השאיר אחריו 30,000,000 הרוגים. כל הפתרונות שהאדם ניסה למצוא כדי לפתור את בעיותיו הכזיבו. עקומת "איכות החיים" נמצאת בירידה תלולה, והאדם ניהל ומנהל עד היום את העולם.
גם ההתפתחות הטכנולוגית ניסתה למצוא פתרונות.
משחר ההיסטוריה האנושית עד לפני כמאה שנה היה צריך האדם הממוצע לעבוד קשה מבוקר עד ערב, ואם הצליח בעמלו זה להשיג לחם לאכול ובגד ללבוש לו ולמשפחתו, הוא ראה בכך הישג גדול. לא היתה שום אפשרות מעשית ומציאותית שחלומות ורצונות שלו יתגשמו, אלא אם כן יבחר למלך או יגלה איזה אוצר.
כיום מציגים חלונות הראווה מגוון מוצרים דימיוניים, הנמצאים בהישג ידו של כל אדם רגיל העובד לפרנסתו. ההתפתחות הכלכלית פתחה לפני כל אדם אפשרויות אין ספור לפרנסה סבירה, המספיקה הרבה יותר מאשר לחם ובגד בצמצום. גם העבודה עצמה הוקלה במידה מדהימה, הן במספר ימי העבודה השנתיים ומספר שעות העבודה ליום, והן בקושי של עצם העבודה. את העבודה הפיסית הקשה של פעם עושות מכונות, ורוב רובם של הפועלים אינם מוציאים את כל אונם בעבודה. אחוז גבוה של עובדים מוצא את מחייתו בחדרים ממוזגים, כשכל העבודה הפיסית מצטמצמת בהחזקת עט ובהרמת טלפון. החברה המערבית, הקוראת לעצמה חופשית ודמוקרטית, נתונה במרוץ של התרת איסורים מכל הסוגים.
כל אלה חברו יחדיו לפיתוי הגדול לתפוס את האושר בצורת מילוי כל רצון וכל תשוקה ותאווה, הגשמת כל חשק וחלום, כדי לעלות על עגלת האושר הזאת, אך ללא הצלחה…
אושר הינו מושג בעל אסוסאציה רגשית חלומית.
האמנם חלומית? האם ניתן לחוש אותה גם במציאות?
מאחר שהאושר הינו העיסוק המרכזי, אם לא היחיד, של כל האנושות לדורותיה. החלטתי לחקור את הנושא לעומקו, ליחד זמן ומחשבה בכדי לברר את טיבו של האושר ואת הדרכים לרכישתו.

קורס מדיטציה יהודית
המאמר באדיבות מאור הטבע, לאתר החברה- http://www.mazor.org.il
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה