close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הגעגוע לגלות: הילולת אומן ראש השנה

ד"ר ניסים לאוןטז אלול, תשע26/08/2010

החוזרים משם, מהעיירה אומן, מקבר הצדיק, מספרים על התעלות רוחנית ועל חוויית תשובה חזקה וייחודית שאותה, לטענתם, לא קיבלו בארץ.

קריסת הגוש הקומוניסטי השפיעה רבות על העולם שמסביבנו. גבולות קרסו, מדינות חדשות הוקמו, מדינות ישנות התפוררו. עולם חדש נברא. במידה מסוימת גם עולם יהודי חדש נבנה. לפתע לאחר קרוב לחמישים שנה ניתן היה לחזור למקומות שבהם התקיימה תרבות יהודית רציפה מאות שנים; תרבות גדושה שהצמיחה ספרות תורנית וכללית, שפה יהודית, מנהגים, צורות חיים, מבנים קהילתיים, זיכרונות, היסטוריה עמוקה ופולקלור. תרבות שנגדעה בהרס, באובדן, בבוגדנות וברוע, תחילה בידי הגרמנים ועוזריהם מקרב העמים בהם חיו היהודים במזרח אירופה ובהמשך על ידי המשטרים הקומוניסטיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה

והורידו מסך ברזל על העולם שהיה. עם קריסת הגוש הקומוניסטי הורם מסך הברזל. יהודים לא חזרו להשתקע במזרח אירופה במסות גדולות. המרכזים החדשים בארה"ב, ישראל ובמערב אירופה היו איתנים מספיק. מה שכן קרה הוא החזרה אל הזיכרון. תרבות הזיכרון הישראלית הפכה את מחנות ההשמדה בפולין לאתר חיוני בתחזוקה ובהעצמה של הזהות הלאומית. תרבות הזיכרון היהודית-אורתודוקסית הפכה את בתי הקברות לאתרים חיוניים בתחזוקה של הזהות הרוחנית. כך נמצא כי דרך קבע יהודי שומר מצוות המבקר בפראג ישלב בטיולו עלייה לקברם של המהר"ל ומחבר ספר 'נודע ביהודה'; יהודי שומר מצוות המטייל בפולין יפקוד במהלך מסעו את קבריהם של גדולי החסידות והרבנים. בין אלה בולטת בעשור האחרון הילולת אומן.

אחד הציונים שהיו מוקד לעלייה לרגל ממוסדת והמונית הוא קברו של מייסד חסידות ברסלב, ר' נחמן. במהלך השנים הנהיגו נאמני החסידות לעלות לקברו של מייסד החסידות בתקופת ראש השנה העברי. וכך מדי שנה בשנה עדה העיירה האוקראינית אומן לתחייה יהודית של ממש בתקופת חגי תשרי. עיירה שלמה הופכת לפרק זמן מוגבל לבית מלון אחד גדול המשכן את ההמונים המגיעים, לרוב מישראל, לפקוד את קבר 'הצדיק' (במלעיל) ככינויו. הם עוזבים את משפחותיהם ומצטופפים, פשוטו כמשמעו, במטרה לזכות בנגיעה ובתפילה בקבר הצדיק. רובם גברים. מעטות הן הנשים. אלה נותרות לרוב בבית עם הילדים, מנהלות את החגים בגפן או בחיק משפחתן המורחבת.

אחד השינויים המעניינים שהתרחשו במהלך העשור האחרון הוא כי הפוקדים את קבר ר' נחמן מברסלב בתקופת החגים אינם נמנים רק על חוגי חסידויות ברסלב בארץ הקודש. אל אלה מצטרפים בשנים האחרונות לא רק מסורתיים רבים אלא גם מי שמגיעים מקרב קהילות אורתודוקסיות ואולטרא-אורתודוקסיות קלאסיות. בולטים בהקשר זה ציבורי הציונות הדתית שחלק מרבניו וממחנכיו חגג את ראש השנה באחת השנים האחרונות באומן. החוזרים משם, מהעיירה אומן, מקבר הצדיק, מספרים על התעלות רוחנית ועל חוויית תשובה חזקה וייחודית שאותה, לטענתם, לא קיבלו בארץ. יש התולים זאת כמובן בכוחו של ר' נחמן, מי שמיוחסת לו הדרישה מנאמניו לפקוד את קברו בראש השנה. יש גם התולים זאת במה שהאנתרופולוג ויקטור טרנר כינה 'הקומיוניטאס', אותה התכנסות המונים המשחררת אנרגיה רבה והתורמת לתחושה של התעלות. רבים מאתנו חווים זאת בימי כיפור, עת בתי הכנסת מלאים מפה לפה. השירה האדירה, ההתכנסות, ההצטופפות, מסייעות לנו לבנות תחושה של יציאה מהזמן ומהמקום, תחושה של התעלות והתרגשות המתוארים כרוחניים.

ברם, העלייה ההמונית לאומן הייתה במשך השנים גם מקור לביקורת חריפה מצד רבנים וציבור. יש מי שמלין על כך שלמעשה החסידים והנאמנים עוזבים את משפחותיהם בתקופת החגים, ובכך נוטשים הם את המסגרת המשפחתית בתקופה האמורה דווקא לשמר אותה. יש מי שמבקר על עצם היציאה מתחומי ארץ ישראל בתקופה היסטורית שבה דווקא אמורים ליהנות ממה שיהודים רבים במהלך ההיסטוריה כה כמהו לו והתפללו אליו – קיום החגים היהודיים כבני חורין בארץ המכורה. אין אני מבקש להיכנס כאן אל הביקורות הללו. כדאי להרהר בהן. מה שאני כן מבקש להתעכב לרגע הוא על מספר נקודות הנוגעות להקשר שבתוכו הפכה העלייה לקברו של ר' נחמן להילולה היהודית-ישראלית הגדולה בזמננו, הילולה החוצה עדות וחוגים.

ראשית, נגישות. אנו חיים בתקופה בה העולם, למי שאפשרי בידו כמובן, יכול להיות קטן. 'אומן' כבר אינה מעבר להרי החושך, גם לא מקום הנתון תחת איומי משטר עוין. אומן מצויה בהישג יד, אם מבחינת אמצעי התחבורה המתאימים ובוודאי מבחינה פוליטית. המרחקים התקצרו. מבחינה זו אפשר לומר כי הילולת אומן עוצבה מתוך מה שסוציולוגים בני זמננו מכנים 'הגלובליזציה היהודית'. העולם היהודי נעשה קטן ונגיש.


שנית, שעמום. קשה לומר את זה אבל כאנשים מודרניים ואף פוסט-מודרניים אנו זקוקים לגירויים שקצת יפיחו עניין בגטו הקטן של חיינו. אכן, קשה להיות יהודי, אך יותר מכך קשה להיות יהודי רוטיני, בטח בעולם שכל כולו תנועה ותנודתיות. אנו כל הזמן מחפשים אחר יעדים חדשים, אתגרים חדשים, מקומות חדשים. 'אומן' הוא אחד המקומות הללו. הוא אחד היעדים הללו. יש בחוויה הזו של אומן לא רק רוחניות, יש בה גם לא מעט מטעם ההרפתקה. ולא פעם המדובר הוא בהרפתקה גברית, בדומה לשירות מילואים. מבחינה זו אולי אפשר לתאר את אומן כשילוב בין טרק יהודי למילואים בשירות ברסלב.

שלישית, העלייה לאומן מתיישבת היטב עם אחד המאפיינים של התרבות היהודית – מהפכנות ואנרכיה. יהודים אינם אוהבים משמעת. אנו מחפשים מקום לאישי, לייחודי. אגב אנו מכירים את הפעולה הזו ממקום אחר – הביגוד. לא אחת אנו מביעים איזה מרד קטן בסדר הקיים באמצעות בגדינו, באמצעות איזה פרט הידוע ליודעי ח"ן. גם הילולת אומן היא סוג של מרד קטן, בשגרה, במסגרות הממוסדות המלוות את חיינו, בנוף שאליו התרגלו. אומן היא זירה של מרד קדוש.

רביעית, הגעגוע ... לגלות! – כן, זה הכי קשה. אומן היא בסופו של דבר געגוע לעולם שהיה ושלמעשה יהודים נבעטו ממנו. אומן היא געגוע לנדודים, לאחרות, לחוסר מנוחה, לחוסר האחריות כלפי הסביבה המארחת. אומן היא ויזה לתרבות הגלות. "ויזה" כתבתי, שכן אנו יודעים שיש לאן לחזור. גלות מפונקת אפשר לכנות זאת, גלות הרואה בקיום תחת מלכויות החסד במערב ובריבונות של מדינת היהודים בארץ ישראל בבחינת מובן מאליו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה