close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

היכן השמחה...

הרב אלישע אבינר  כח תשרי, תשעא  10/6/2010

אני מביט סביבי על בני הנוער הדתיים, ונדמה לי שרמת השמחה שלהם פחותה מרמת השמחה של הנוער בחברה הישראלית...

שאלה: אני מביט סביבי על בני הנוער הדתיים, ונדמה לי שרמת השמחה שלהם פחותה מרמת השמחה של הנוער בחברה הישראלית. הנוער הישראלי מרבה ליהנות מן החיים, הוא תוסס, צוחק ושמח. לעומתו, הנוער הדתי הוא קצת כבוי, איטי, אין אצלו צהלה ושמחת חיים. האם יש משהו באורח החיים החילוני שמעניק שמחת חיים?

תשובה: נקדים הקדמה. הביקוש לשמחת חיים הוא לגיטימי. השמחה היא צורך אנושי בסיסי, כפי שכותב ספר החינוך, שהאדם נברא באופן כזה "שצריך טבעו לשמוח לפרקים [= לעיתים מזומנות], כמו שהוא צריך אל המזון, ואל המנוחה ואל השינה". השמחה איננה לוקסוס שניתן לוותר עליו בקלות ולחיות בלעדיו. השמחה היא צורך קיומי. האדם זקוק לשמחה ולכן הוא נוטה אליה באופן טבעי. השמחה היא טבעית לאדם, העצבות היא מחלה. הראי"ה קוק כותב: "שנואה היא העצבות מפני שהיא נובעת מהמקור היותר מושחת שבדעות וברגשות". הוי אומר: בין אם שורשה של העצבות הוא השקפת עולם (= דעות), בין אם שורשה הוא פסיכולוגי (= רגשות), היא עיוות רוחני נורא. לכן, הביקוש לשמחת חיים והמאמצים להשגתה הם מאוד רצויים. על זה אין חולק.
שאלתך על רמת שמחת החיים, נדונה בהרחבה בספר קהלת. בקהלת נערך ניסיון מקיף לחפש משמעות לחיים. קהלת היה פתוח לכל מיני אפשרויות - חכמה, עושר, שלטון, שמחה. אבל, הוא התאכזב פעם אחר פעם. גם מהשמחה התאכזב קהלת והוא גינה אותה: "ולשמחה מה זה עושה?!". מנגד, שיבח קהלת את השמחה: "ושבחתי אני את השמחה". בגלל סתירה זו סברו חז"ל (שבת ל ב) לגנוז את ספר קהלת. אם בסוגיה כל כך מרכזית, אין קהלת מגלה עקביות, אזי הוא אינו ראוי לשמש מורה דרך לרבים. לאחר שחז"ל התיישבו בדבר והעמיקו בנושא השמחה, הם יישבו את הסתירה והכלילו את קהלת בין כתבי הקודש.
חז"ל הסבירו שקהלת אכן העריך את השמחה - "ושבחתי אני את השמחה", כיון שהשמחה היא טבעית לאדם והיא צורך חיוני עבורו, אבל קהלת סבר שיש שני סוגי שמחה: יש שמחה שממלאת את הלב, ויש שמחה שאיננה שווה כלום, היא דומה בסממניה החיצוניים לשמחה הראשונה אבל היא אינה ממלאת את צרכי הנפש. האדם שמח מבחוץ, וריק מבפנים. הוא הולך למוקדי בילוי שיש בהם פעילות חברתית תוססת, ועל כן הוא תוסס, צוהל וצוחק מכל הפה, אבל אין השמחה מחלחלת לתוך לבו. מבחנה האמיתי של השמחה איננו בחוץ אלא בפנים. שמחה מוחצנת משמשת בדרך כלל מסתור לעצבות פנימית. בדומה לזה, ההשתתפות במפגשים המוניים, רועשים וגועשים, איננה מגבירה את איכותם של חיי החברה, אלא פועלת בכיוון הפוך: היא מעמיקה את תחושת הבדידות. אדם נמצא בתוך המון רב, מתחכך בו, זורק מילים לכל עבר, מחליף משפטים אחדים עם דמויות עלומות, לפעמים קושר חברויות למספר שעות. אבל, באמת, הוא זר לכולם, הוא בודד ומנוכר. בפנים - הכל ריק. "ולשמחה - מה זה עושה?!".
לכן, כאשר אתה בא לבחון את רמת השמחה של הנוער בחברה הישראלית, אל תסתנוור מהחוץ, מהתסיסה החיצונית, מצהלת החיים ומה"צחוקים". זה לא כלום. זה איננו ממלא את הלב. אין לך במה לקנא ובמה לחמוד. זהו מקסם שווא.
את משנתם הרעיונית והחינוכית על השמחה ניסחו חז"ל במשפט הבא: "ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצוה. ולשמחה מה זה עושה - זו שמחה שאינה של מצוה". הוי אומר: רק שמחה אשר נובעת מעשייה ערכית, רוחנית ומשמעותית, ממלאת את הלב ומחזיקה מעמד, וראוייה להיקרא "שמחת חיים". לעומתה, גילויי שמחה חיצוניים חולפים עם הרוח ומשאירים את האדם עצוב ומדוכא. יש בני נוער המקנאים בשחקנים ובזמרים מפורסמים, הם מקנאים בצחוקם המתגלגל ובצהלות השמחה שהם משמיעים בסיומן של ההופעות. הם אינם יודעים שרבים מן המפורסמים והמפורסמות הללו הם דמויות טרגיות, מיוסרות, עצובות ומנוכרות. אפילו התא המשפחתי שלהם איננו יציב, וזוגיותם מתפוררת. בפנים - הכל ריק וקר.
חז"ל אומרים: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ב). חז"ל מתארים שני קטבים שליליים, ואמצע חיובי. קוטב אחד שלילי - עצבות ועצלות. קוטב שני שלילי - שחוק וקלות ראש. ובאמצע - שמחה של מצוה. האלטרנטיבה לעצבות איננה השחוק וקלות הראש, מפני שהשחוק וקלות הראש אינם פחות שליליים מהעצבות. הם אינם מעניקים לאדם שמחה פנימית. האלטרנטיבה היא שמחה של מצוה - שמחה הנובעת מפעילות ערכית ומעשייה אידיאליסטית. היא מעניקה לאדם שמחה פנימית יציבה ואושר קבוע. היכן השמחה? - בִּפְנִים!
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה