close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

באמת חפים מפשע?

הרב יהודה זולדןי שבט, תשסט04/02/2009

הרב יהודה זולדן על מלחמה (ולא פעולת שיטור) בטרור, על מלחמות לא קונבנציונליות, על "חפים מפשע" ועל נזק נפשי לחיילים...

מבוא

בעשרות השנים האחרונות, עם התחזקות ההגמוניה המערבית בעולם, נעלמו מן העולם מלחמות קונבנציונאליות ואת מקומן תפסו בהדרגה מלחמות קטנות כנגד

ארגוני טרור וגרילה (מלחמות תת-קונבנציונאליות). דווקא עם מלחמות אלה, בהן יחסי הכוחות הינם לא-שקולים באופן מובהק, מתקשה העולם המערבי להתמודד.
די אם נזכיר את הלחימה האמריקאית בויטנאם ובעירק, את הלחימה הסובייטית באפגניסטן ובצ'צ'ניה, את הלחימה הישראלית ביהודה שומרון ועזה ובלבנון, ועוד ועוד. הלוחמה במקומות הללו היא כנגד מחתרות וארגוני טרור מקומיים. מאז אירועי 11 בספטמבר, נוספו למעגל הלחימה, ארגוני טרור בין-לאומיים ובראשם אל-קעידה.
הלחימה בטרור מציבה קושי מושגי בפני המערב. דפוסי החשיבה המערביים מתקשים לעכל ולהגדיר אויב שאין בו הבחנות ברורות, כגון אי-הבחנה בין לוחם ואזרח, בין הגדרת מדינה כאויב או כידידותית, ובין מצב מלחמה למצב של שלום. מנהיגי הטרור אינם מנהלים את מלחמתם אל מול מנהיגי המדינות, אלא ממקדים את פעילותם כנגד אזרחים. כך למשל, ארגוני הטרור הנלחמים בדרום לבנון, בעזה וביהודה ושומרון, אינם מעמידים עצמם מול המנהיגות של מדינת ישראל, אלא מפעילים לחץ צבאי ופסיכולוגי ריגשי על אזרחי מדינת ישראל, (סחר באיברי גופות, החזקת שבויים ללא כל מסירת מידע עליהם, פגיעה ישירה בעורף).
אחד האתגרים המרכזיים שמציבות המלחמות החדשות בפני המערב הוא בתחום הערכי. לאחר מלחמת העולם השניה נראה היה שנקבעו כללים המסדירים ומגבילים עימותים אלימים, באופן התואם את עולם הערכים המערבי. אולם, במלחמות הפוסט-מודרניות הכללים מתגלים לעתים כלא-רלבנטיים. כך למשל, הניסיון לצמצם את הפגיעה ללוחמים בלבד הופכת להיות בעייתית כאשר האויב מורכב מפעילים העוסקים בטרור באופן ספוראדי, כאשר הם נתמכים כלכלית ולוגיסטית על ידי שכנים אוהדים שאינם מתערבים ולפחות לא בצורה ישירה במלחמה.
מאמר זה נועד להציג את העמדה היהודית ביחס לאתגר הערכי-מושגי האמור. זאת, תוך ניסיון להתגבר על פער השנים שבין המקורות היהודיים ובין המציאות שאינה מפסיקה להשתנות, מפסוקי המקרא, עד הפרשנות המאוחרת בת זמננו. המסלול בו נלך הוא שאלת היחס למי שאינו מעורב ישירות במלחמה, מודע לה ואולי אף תומך בה, והאמנם יש מקום להבחין בין אזרח מדינה איתה יש עימות צבאי, לבין אזרח המתגורר בסמיכות לשדה קרב בה ארגוני טרור מנהלים מלחמה?

מאבק בטרור היא מלחמה לא פעולת שיטור

מלחמה בטרור היא מלחמה לכל דבר, ולא פעולת שיטור או טיפול בגורמים עבריניים. העובדה שאין מדובר על מדינה מסודרת שעומדת מול מדינה מסודרת אחרת איננה משנה דבר. תכנונים ונסיונות חוזרים ונשנים, לבצע פיגועים נגד אזרחים וחיילים, היא מלחמה לכל דבר. המלחמה לא חייבת להיות דוקא כנגד אויב החונה מחוץ לגבולות המדינה. אם יש קבוצות טרור היושבים בתוככי מדינת ישראל, ואף אם הם נחשבים לאזרחי המדינה מבחינה פורמאלית, גם בהם יש להלחם, ולא לנהוג בהם כפי שנוהגים עם אזרחי מדינה שעברו עבירה על החוק: טיפול של משטרה, מעצר, העמדה למשפט. אין הגיון בכך שאזרחות מדינה תעניק חסינות למי שהוא חבר פעיל בארגון טרור העוין את המדינה, רוצה בחיסולה, ונלחם באזרחיה. לאנשים מסוג זה אין להעניק כלל אזרחות, או לחילופין יש לשוללה, אם זו מגמתם. חבר בארגון טרור, הוא אויב, וכך יש לנהוג בו. כשהמניעים של הקבוצה הלוחמת המפעילה והמייצרת תשתיות טרור, איננה נובעת ממניעים פליליים, אלא ממניעים דתיים, לאומניים ואידיאולוגיים אחרים, זהו ארגון טרור, ונגדם יש להלחם כמו שנלחמים נגד מדינה עוינת. אם יש קשר ברור לאותה קבוצה עם ארגוני טרור שמקומם מעבר לגבול המדינה (מימון, משלוח נשק ואמצעי לחימה או הסברה, אימון וגיוס כח אדם וכד'), אזי בודאי יש לראות את התארגנות כחלק מארגון הטרור הגדול.
כיון שמלחמה בטרור היא מלחמה לכל דבר, ממילא אין לראות בפגיעה במחבלים ובטרוריסטים, פשע או רצח. התביעה- הדרישה כבר מימי ראשית העולם שלא לפגוע איש ברעהו, והחומרה הרבה שמתייחסת התורה לרצח, איננה מתייחסת לסיטואציה של מלחמה:
ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם (בראשית ט, ה-ו)
על פסוק זה העיר הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (ראש ישיבה, פוסק, ליטא, מאה 20):
פירש הקב"ה אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה, ועת לשנוא אז אין להרוג, ואין עונש על זה.
עימות מול ארגוני טרור, זו מלחמה, ויש לפגוע בהם ולהרגם, גם אם הם לא מאורגנים במדינה מסודרת ומוכרת.

סיכול ממוקד נגד הטרור - מנהיגים ולוחמים

המלחמה הישירה נגד הטרור, היא נגד הטרוריסטים עצמם- מנהיגיהם הצבאיים, המדיניים והפוליטיים, והלוחמים הפעילים. אין מלחמה ישירה נגד האזרחים המתגוררים בסמיכות לזירת הקרב, אם כי במצבים רבים האזרחים עצמם רוצים בהצלחת ארגוני הטרור במלחמתם נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אמנם, לא תמיד זה כך, וישנם אזרחים שאינם מעונינים כלל במלחמות, והיו רוצים לחיות חיים שקטים ונורמלים, ולא לחסות בצל הטרור. הקושי הוא שלא ניתן לדעת מי מבין האזרחים תומך או שאינו תומך מלחמה בטרור. גם אם נניח שרוב גדול של האזרחים המתגוררים ביהודה ושומרון ורצועת עזה תומכים בארגוני הטרור השונים, המלחמה בעיקרה צריכה להיות ממוקדת בטרוריסטים עצמם- במנהיגים ובלוחמים, ולא באזרחים. כאמור, לעיתים כשאין ברירה, כשאזרחים נמצאים בסמיכות למחבלים ולזירת קרב, אזי גם הם יכולים להפגע, למרות שאין זו המטרה המרכזית.
מה פשר ההבחנה בין מנהיגי הטרור והלוחמים, לבין האזרחים ובמיוחד שקשה להבחין מי מבינהם תומך בטרור ומי לא?
דוד המלך משבח את הקדוש ברוך הוא על שסייע ביד עם ישראל במלחמות, ומדבריו ניתן להבחין בהתייחסות שונה למנהיגים ולאזרחים:
שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים (תהילים קלה, י).
הביטוי "גוים רבים... עצומים" הנזכר בפסוק, רומז לשבעת העמים שישבו בארץ ישראל (מצודת דוד שם), ופרשנות זו כנראה מבוססת על האמור בפסוק: "החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז, א). דוד המלך ייחס את המילה: עצומים- למנהיגים.
מדוע ביחס לעמים הלוחמים משתמש דוד המלך בפועל "נכה", ואילו ביחס למלכים למנהיגים משתמש דוד בפועל "הרג"? מדוע דרך הלחימה בעמים שונה מהלחימה במנהיגיהם?
המנהיגים המובילים את הטרור, הם אלה המביאים את הרעות והשכול. להם אין תקנה אלא לחסלם באופן ממוקד, גם אם הם עומדים בראש פירמידה דתית או שלטונית. מטרת הפגיעה בהם, היא לא הרג לשם הרג, או לשם כוחנות, אלא לשם המשך החיים הנורמליים של החברה האנושית המתוקנת והבריאה. זה יהיה אכזרי והרסני עוד יותר, אם לא נטפל ונסלק את מחוללי הטרור, אם נאפשר להם להמשיך ולהתעצם. לכן אין ברירה אלא: "והרג מלכים עצומים". החשיבה לפיה יש לחשוש שאולי המנהיג שיבוא במקום זה שסוכל ונהרג, יהיה גרוע יותר מקודמו, היא לא נכונה. אסור לאפשר לאותם מרצחים וטרוריסטים שמשקיעים את כל אונם ומרצם רק בטרור ובאכזריות, לחיות ולהתפתח. מנהיגות נוכחית מתעצמת ומתחזקת מפני שאף ההם מודעים לכוחם ומעמדם. המלחמה בראשי הטרור היא תמידית ועקבית, וכל חיסול של מנהיג הוא רצוי וטוב, לשם בנין עולם טוב ומתוקן יותר. אם יקומו אחרי המנהיגים המחוסלים מנהיגים אחרים, גרועים יותר, גם איתם יהיה צורך לנהוג באותה דרך כפי שנהגו בקודמיהם.
הן אמת, לכשיוצאים לפעולה כזו יש לקחת בחשבון את כל ההתפתחויות שיכולות לצמוח מזה (הגברת הטרור והפיגועים; גינויים בינלאומיים, וכד'). יש להיערך מכל הבחינות- צבאיות, מדיניות, דיפלומטיות, הסברתיות, כלפי פנים וכלפי חוץ, ועוד, אבל השיקול המרכזי צריך להיות מהי הדרך הטובה והנכונה למגר ולשרש את הטרור ומנהיגיו.
את האזרחים התומכים בהם, לא ניתן כמובן להרוג את כולם, וגם אין הכרח לעשות כן, אבל בהחלט אפשר להחליש את כוחם, להכות אותם באמצעות חיסול מנהיגיהם, בצורה כזו שיקשה עליהם להמשיך ולתמוך בטרור, ולכן ביחס לעמים נאמר בפסוק: "והכה עמים רבים". עמים רבים שעסקו במלחמות נחלשו ולעיתים אף התפוררו או נעלמו, כשמנהיגיהם הדומיננטיים שדחפו למלחמה, נעלמו אף הם מהזירה בשל מות טבעי, או סילוקם מהשלטון וכד'. ההכאה מתפרשת כאן, כהחלשה וכהימנעות מעיסוק במלחמה, וחזרה לחיים תקינים ונורמליים.

שמא יהרוג ושמא יהרג

עם זאת, במכלול ההתמודדויות יש לתת את הדעת על השאלה, האם הלוחמים עושים את המקסימום על מנת לבער את הטרור, ולהגן בצורה הטובה ביותר על חיי האזרחים והחיילים, ומאידך, האם הם עושים כל שביכולתם לפגוע אך ורק במי שמוגדר כלוחם טרור, ולא לפגוע באזרח שאינו מעורב ישירות בלוחמה?
שאלה זו חייבת לעמוד בפני היוצאים במלחמה, מהמפקדים הבכירים ביותר, עד אחרון החיילים, והעם העומד מאחוריהם בעורף. יתכן והמסקנה תהיה שאכן אין ברירה ומוטל על הלוחמים, המפקדים ודרג מקבלי ההחלטות להכריע שיש לפגוע באזרחי אויב שאינם מעורבים ישירות במלחמה, על מנת שחיילים ואזרחים שלנו לא ייפגעו. זו החלטה קשה מאד, אך אם היא עמדה בקריטריונים המחמירים אצל מקבלי ההחלטות, אזי היא מוסרית בהחלט .
את ההתחבטות אם לפגוע במי שאינו מעורב ישירות במלחמה ניתן כבר לזהות אצל אבות האומה, שעסקו גם הם במלחמות. אברהם אבינו יצא להלחם על מנת להציל את לוט בן אחיו, ובמלחמתו הוא הרג ארבעה מלכים ומאנשיהם. במדרש האגדה מופיעה מסורת לפיה היו לאברהם אבינו ייסורי מצפון לאחר נצחונו בקרב, שמא הוא פגע באנשים שלא היה נכון לפגוע בהם:
אמר ר' יצחק: כך היה אומר (=אברהם), לבי הוגה מרה ולענה. שמא אלו שהרגתי היה בהם צדיקים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: מזה אל תירא, קוצים היו (=מציקים היו), ואין לך עליהם עוון אלא שכר, שנאמר: "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (בראשית טו, א) .
הקדוש ברוך הוא השיב לאברהם שאכן אמת המידה המוסרית שלו נכונה. אולם בפועל, בכל מי שהוא פגע בו, היה מגיע לו להיפגע.
שאול המלך נדרש להלחם בעמלק, האויב ההיסטורי המר ביותר של עם ישראל. אך לפני צאתו לקרב הוא הזהיר את מי שלא מעורב במלחמה, שיתרחק מהמקום כדי שלא יפגע: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו... ויסר קיני מתוך עמלק" . ומכאן שאם ניתן להזהיר את מי שהוא לא חלק מהמלחמה, אזי בודאי יש חובה לעשות זאת.
הדוגמאות האמורות, עוסקות בלוחמה כנגד עמים ומסגרות שלטוניות. אך האם כך כנגד התארגנות שלא במסגרת מדינית?
נכדו של אברהם - יעקב אבינו, התלבט בדבר לפני המפגש עם עשו אחיו. סדרי הכוחות הם: יעקב עם שתי נשים, שתי שפחות ושנים עשר ילדים, ובעלי חיים רבים, מול עשו הבא עם ארבע מאות לוחמים . יעקב חושש מאד מהקרב: "ויירא יעקב מאד וייצר לו" , ובצדק! אלו הם באמת כוחות לא-שקולים. אך מסורת המדרש היא שיעקב לא חשש רק מכך שהוא עצמו ייפגע, אלא גם מכך שהוא יפגע באחרים: " 'וירא' - שמא ייהרג, 'וייצר לו' - אם יהרוג אחרים" .
מי הם אותם "אחרים" שיעקב חושש שמא הוא יפגע בהם? פרשני המדרש מציעים שיעקב לא היה בטוח שכל אותם שהצטרפו לעשו אחיו היו מודעים לקראת מה הם הולכים, ויתכן שאין הם מעוניינים כלל בקרב זה, "ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה" .
אכן מלחמה היא סיטואציה מבולבלת מאד, ויעקב אבינו חשש שהוא יפגע במי שלא צריך לפגוע, בכאלה שנקלעו במקרה למקום, ואין הם אויבים של ממש. החשש הזה לא מנע מיעקב אבינו להתכונן ולהתארגן ולעשות את כל מה שנדרש לשם הצלחתו בהתמודדות הצפויה, אך עצם המחשבות לפיהם אין לפגוע במי שאינו מעורב ישירות בלוחמה מעידות על סף רגישות גבוה בענין.
אברהם אבינו נלחם כנגד מלכים- מסגרות מסודרות בנורמות הימים ההם, וכך גם שאול המלך, ואילו יעקב נלחם כנגד חבורה שהתלכדה סביב מנהיג, במקרה זה הוא היה למצער גם אחיו. מכאן, שברמה העקרונית אין זה משנה אם מדובר באזרחים החיים במדינה לה שלטון מאורגן ומסודר, או אם מדובר באזרחים שקשורים לגוף כלשהו או מסגרת אחרת.

"ונשמרת מכל דבר רע"- כגון שפיכות דמים

התורה מזהירה אזהרה גורפת את היוצאים לקרב שישמרו על צלם אנוש, שלא ישחיתו את מידותיהם ותכונותיהם הטובות, על אף שסיטואציה של מלחמה היא מצב הפוך לחלוטין ממה שאדם נוהג לעשות בימי רגיעה. ההתנהלויות בימי שיגרה הם אורחות חיים של עשייה חיובית- יצירה, קידום, גרימת טוב לאחר, בו בזמן שמלחמה היא הרס, חורבן, שכול, פגיעה וחבלה באחר. ואף על פי כן התביעה-אזהרה היא: "ונשמרת מכל דבר רע" . בין הדברים הרעים מהם צריכים להתרחק זהו גם מפגיעה בכאלה שלא מעורבים במלחמה:
שנמנענו בצאתנו מחנה על האויב מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק שכינה והוא אמרו "ונשמרת מכל דבר רע".
מלחמה במהותה כוללת גם שפיכות דמים. אם כך, מה פשר האזהרה שלא לשפוך דמים? יש להיזהר שלא לשפוך דמים של כאלה שהם לא חלק מהותי מהמלחמה. רק כשאין ברירה, כשהדבר נצרך והכרחי, אזי אנו פוגעים גם במי שהוא לא חלק ממשי מהמלחמה. לצבאו של עם ישראל אסור לנהוג באותם נורמות, כפי שאולי נהוג בצבאות אחרים בעולם, ובארגוני טרור. מטרת המלחמה היא לנקות כמה שניתן את הרוע והרשע שמפריע למהלכו התקין והערכי של העולם, ולא כוחנות לשמה.
לא רק שאין לפגוע בבני אדם שלא מעורבים ישירות במלחמה, תורת ישראל מזהירה את הלוחמים שלא להשחית רכוש של האויב, אלא אם כן יש צורך בדבר כדי להשיג את יעדי המלחמה:
כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה.
גם אם יש צורך להשחית רכוש אויב כגון עצים, ישנן סדרי עדיפות. קודם עצי סרק, ואם בכל זאת אין הדבר מספיק ומועיל על מנת להשיג את יעדי המלחמה, או אז ניתן להשחית עצי מאכל. הדוגמא לאיסור ההשחתה היא בעצים, אך אותו עיקרון חל על כל רכוש אחר:
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית.
גם בעת מלחמה יש להשתדל לנהוג במידת האפשר, על פי נורמות מוסריות גבוהות. לעשות את כל מה שצריך למיגור האויב, אך רק את מה שצריך אפילו ביחס לצומח ולדומם.
גם הדרישה שלא להשחית רכוש, היא חלק מהתביעה שלא לעשות רע במלחמה. לוחם יכול לקבל את התחושה שמאחר והוא ממילא מתנהל שלא כמו במצב של שיגרה, אלא מעונין לפגוע באויב ולנצח במערכה אזי הכל מותר, כולל גם מעשים שהוא לא היה מעלה כלל על דעתו לעשותם כשהוא בביתו, במקום עבודתו או עם משפחתו. "ונשמרת מכל דבר רע" היא קריאה - דרישה להתמודדות אחרת, דוקא בשל הידיעה על מצבו הנפשי - פסיכולוגי של הלוחם:
כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: "ונשמרת מכל דבר רע".
מלחמה, פגיעה באויב, יכולה להשחית את המידות האנושיות. נוצר איזשהו חספוס ואטימות ביחס לחיי אדם, זילות ביחס לרכושו של האחר, ותכונות שליליות אילו יכולות לחלחל ולחדור עד לעמקי הנפש של האדם, ולהיות חלק ממנו גם כשהוא חוזר מהקרב לביתו. השמירה מהרע, צריכה ללוות את הלוחם גם אחרי הקרב. אם הוא אכן יעשה אמנם בשלמות ובמלוא הכוח, אך רק את שנדרש ונצרך לשם השגת יעדי המלחמה, לא ישחית את מידותיו והתנהגותו, אזי יהיה לו יותר קל לחזור לעצמו ולהמשיך ולהתנהל בצורה חיובית עם שוך הקרבות.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה