close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

טו בשבט הגיע, חג לאילנות?

חברים מקשיביםי שבט, תשסד02/02/2004

האם חג האילנות הוא לא דבר שכבר עבר זמנו בדור ההיי-טק המתקדם?האם לאדם המודרני, זה שמסתובב עם פלאפון, מחובר לאינטרנט ואפילו לירח כבר הספיק להגיע, יש עוד מה ללמוד מן העץ הקטן?ובכן, מתברר שהחג הזה אקטואלי עכשיו יותר מתמיד...

"השקדייה פורחת ושמש פז זורחת, ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג" כן, ט"ו בשבט הגיע, חג האילנות. אך לעיתים נדמה שעם השנים החג הזה הופך להיות פחות ופחות אקטואלי. האדם המודרני כבר לא תלוי בטבע כמו בעבר. הוא חי לו בדיור מוגן ואטום, ופגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כל רושם. הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על כל המגבלות שמציב בפניו הטבע. הוא הולך ומנצח את המחלות, משפר את איכות חייו, מתגבר על מרחקים של זמן ומקום בין רגע, ונדמה שאפילו השמים אינם הגבול בשבילו. האם לאדם הזה יש עוד מה ללמוד מן הטבע, האיטי והמסורבל? זה שמתקדם לו בשלבים אט אט, ולא ממהר לאף
מקום?? האם לאילן ולפרח יש עוד מה לומר שאיש ההיי-טק החמוש בפלאפון, מחשב נייד ומכונית מהירה המצויידת בכל השכלולים? ובכן, האמת היא שכן. והחג הזה, חג הטבע והאילנות, נושא בקרבו מסר חשוב מאד לאדם המודרני. מסר שאם רק יפתח את אוזניו וישכיל להאזין לו, ישפיע על חייו לבלי היכר. למה הכוונה? הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים והמופלאים שהיא העניקה לאדם, גם גרמה לו לכמה קלקולים. האדם המודרני התרגל להיות עצלן. נקודה. הכל בא לו בקלות. אם פעם כדי להגיע לתל- אביב הוא היה צריך לצאת למסע מפרך על החמור למשך שלושה ימים, היום די ב'קפיצה' של חמישים דקות ברכב מהיר. אם פעם כדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס הוא היה צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך שבועיים, במקרה הטוב, היום די לשלוף את הפלאפון מהכיס ולחייג את המספר המבוקש, או פשוט לשלוח אימייל. אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת צהריים היה צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו' וכו' וכו', כיום מספיק לקנות עוף קפוא בסופר ורק לבשל אותו. ואם אפילו לזה אין כוח, אפשר פשוט להוציא מנה מוכנה מהמקפיא ולהכניס למיקרוגל לשלושים שניות. צורת החיים הזו מרגילה את האדם לעצלנות. הוא מקבל כל כך הרבה דברים מדהימים כמעט מבלי לטרוח עליהם, ואם חלילה משהו לא מספיק מתאים לפי טעמו, הוא מייד מתחיל להתלונן ולקטר. אך ישנה בעיה חמורה מזו, והיא חוסר הסבלנות. בעבר דברים היו אורכים זמן, היה צורך להמתין בסבלנות, לחכות, לשמור על שלווה ועל קור רוח. היום הכל כל כך מהר, כהרף עין ממש. הכל נעשה במהירות הבזק, והאדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. איו לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות. ומה יקרה כשישנם דברים במציאות שעדיין אורכים יותר מרגע אחד? שעדיין דרוש להם זמן כדי להתפתח, לצמוח, להיבנות? לאדם המודרני קשה איתם מאד. הוא מתעצבן, מתרגז, נעשה מתוסכל ומאוכזב ומתחיל להתלונן ולהאשים. קשה לו להבין שלא כל דבר עובד בקצב המיקרוגל. חינוך ילדים, למשל, זה דבר שלא שקורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי, סבלנות ואורך רוח. למרות שאולי הוא מאד היה רוצה, האדם המודרני לא יכול להכניס את הילד שלו למיקרוגל, להקיש את הקוד המתאים, ולראות איך הוא יוצא עוד 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות אבל זה פשוט עובד אחרת. אבל הוא הרי כל כך ממהר, יש לו קריירה לטפח, פרוייקטים להריץ, מתי יהיה לו זמן להשקיע בחינוך וטיפוח הילד שלו? גם קשר בין אנשים, זה דבר שדורש טיפוח והשקעה. זוגיות בריאה ועמוקה בין איש ואישה זה לא דבר שנבנה ברגע אחד. צריך להשקיע בזה זמן וכוחות נפש. להקשיב, לתמוך, לפרגן, לחזק. ומי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יקשה עליו מאד ליצור קשרים עמוקים ואמיצים עם בן זוגו או עם אנשים אחרים (האם זה פלא שחיי נישואין בעולם המערבי נמצאים במצב קטסטרופלי כזה?). בניין האישיות וכל הנושא של עבודת המידות זה גם דבר שדורש זמן והשקעה. קינאה, גאווה וחמדנות אלו לא דברים שנעלמים בין רגע, וכדי לרכוש עין טובה, זריזות, ענוה, שמחה פנימית וכדו' יש צורך בעבודה ובהשקעה רבה. האם לאדם המודרני יהיה פנאי וסבלנות להשקיע בהם? ולסיום ניתן עוד דוגמא אחרונה שנוגעת יותר אלינו בתקופה הזו. גאולה. כן, נכון, למדנו ש'גאולתם של ישראל קימעא קימעא'. סיפרו לנו שבתהליך הזה יש ירידות, קשיים ונסיגות. אז למה כשהדברים באים לידי מעשה אנחנו שוכחים את כל הדברים האלו? אחרי אלפיים שנות גלות סוף סוף זכינו והקמנו כאן מדינה. היינו בטוחים שזהו, אוטוטו והגאולה כבר בפתח. והנה עברו להם חמישים שנה ועדיין לא הכל מסתדר כמו שרצינו. המשיח עדיין לא הגיע ועדיין יש מלחמות ופיגועים. יש בעיות ומשברים, יש דברים שצריך להתמודד איתם, לא הכל הסתדר בין רגע. ואז אנשים מתחילים לאבד את הסבלנות. לקטר, להתעצבן, להתייאש, להאשים. אבל מה קרה? וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו חמישים שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות האנושיים? וכאן אנו מגיעים לחג האילנות. לא בכדי נמשלה הגאולה ל'צמח'. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אנו מזכירים בתפילה כל יום. הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט. מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה. הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא לא עסוק כל הזמן בשאלה – "מה יהיה?", "מתי כבר יהיה הסוף?", "למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?" מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד. לצמוח. הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר. אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה, עד יעבור זעם. הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לצמוח. בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת ובסבלנות. ננסה אנחנו, בחג האילנות, הבא עלינו לטובה, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שהוא מלמד אותנו. שיהיה לכם חג אילנות שמח כל טוב יוני, חברים מקשיבים
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה