close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

פגיעות וחוסן אישי בעבודה חינוכית, חלק ב

יעקב נוקד  טז אב, תשעא  8/16/2011

חלקו השני של מאמרו של יעקב נוקד- חיזוק אנשי חינוך, פורס משנה שלימה בנושא עוצמתו של איש החינוך, הנקודות שבהם יש לחזק אותו ותפקידיו.

לחלקו הראשון של המאמר

ה. איש חינוך המעוניין להשתמש באישיותו ככלי מקצועי עיקרי, והמקבל מצב של "שגרת פגיעות אישית" כרלוונטי וטבעי לעבודתו, בוודאי ירצה לפעול ממקום של יציבות וכח, ואף להישאר שפוי, ועדיף, גם שמח.
על איש חינוך כזה, לפתח שגרה מקבילה לשגרת הפגיעות האישית, והיא "שגרת התחזוק האישי".
לאיש חינוך כזה אין ברירה (ואולי גם ניתן לקרוא לזה – "זכה"), ועליו להיות במודעות יומיומית להלכי נפשו ורגשותיו, ואף להתבונן בחוויותיו ולנהל אותן.
איש חינוך כזה דומה לתלמיד חכם, בכך שטבעו של תלמיד חכם ראוי, הוא התבוננות יומית במעשיו ובהתנהלותו .
כאשר איש החינוך לומד התנהלות פנימית זו, ומצליח להרגילה בחייו, למרות שלכאורה הוא "מעמיס" על עצמו, הוא יכול להביא את פעילותו החינוכית לסבוב סביב מרכז התבוננות זה.
אמנם הדבר יכול להיראות מוגזם, אך אם נשווה תהליך זה לתהליך תחזוק רכב, שאמור להתקיים כל שגרה מסויימת, או תחזוק של אדמה חקלאית למיניה, נראה שאולי מה שמוגזם, הוא שאיש חינוך יעסוק בתהליכים חינוכיים, ולא "יתחזק" את אישיותו באופן שגרתי.

ו. הבסיס של אותה "שגרת התחזוק האישי" הוא ההיכרות האישית של איש החינוך את עצמו, ובעיקר את מקומות החולשה שלו, שמאפשרים את הפגיעות בו, ובעצם גם יוצרים אותה.
כיצד מקומות אלה יוצרים אותה, הרי לרוב באה הפגיעה מבחוץ?
לצורך הבנת עניין זה, נתבונן בהמצאה שתופסת מקום מרכזי במיוחד בחברה המערבית.
ועוד קודם, נעלה עיקרון: העיקרון הוא, שאדם יכול להמציא, רק מה שהוא מכיר מעולמו הרחב, באיזושהי צורה. דוגמאות פשוטות: אם אדם לא היה רואה ציפור, הוא לא היה ממציא מטוס. אם אדם לא היה רואה דגים, הוא לא היה ממציא צוללת, וכן הלאה. ככל שעולמו הפנימי של האדם מתפתח, כך תתפתחנה המצאותיו.
ולכן, ניתן להתבונן בעיקרון זה גם בצד ההפוך, אם נתבונן לעומק על ההמצאות של האדם, נוכל להכיר לעומק את עולמו הפנימי, שהוא המקור לאותן המצאות.
נתבונן לשם כך במחשב.
ניתן למצוא, ואכן מצאו, הקבלות רבות בין המחשב לבין האדם .
אחת ההקבלות, היא בפעולת שליחת קבצים, בה נתבונן, שמקבילה לתקשורת אנושית.
על מנת לשלוח קובץ ממחשב שולח למחשב מקבל, יש צורך (בנוסף לאפשרות התקשורת) בתוכנת פיענוח שתכיר את הקובץ המתקבל (לדוגמה אם יישלח סרטון, ואין במחשב המקבל נגן, הוא לא יוכל להיפתח במחשב המקבל).
כעת נניח שמחשב "שולח" שולח למחשב "מקבל" תמונה, ולמחשב המקבל יש תוכנת פיענוח של התמונה. התמונה התקבלה, והיא מוצגת לראווה במחשב המתקבל.
כעת נשאל שאלה שנראית על פניה מטופשת: מה בעצם שלח המחשב השולח למחשב המקבל?
לכאורה נענה מיד: "את התמונה". אך מהי המשמעות של תשובה זו, האם הקובץ שנשלח הוא בעצם תמונה מצולמת מכווצת?
ובכן, התשובה שלילית. מה ששלח המחשב השולח למחשב המקבל הוא הוראות (קוד) ליצירת תמונה.
ומכאן לשאלה הבאה: מי בעצם יוצר או "מחולל" את התמונה במחשב המקבל?
התשובה היא, המחשב המקבל.
זאת אומרת, שהמבנה הבסיסי המשותף לכל המחשבים, ויכולת היצירה העצמאית של כל מחשב בפני עצמו (על גבי תוכנות פיענוח המתאימות), היא המאפשרת שליחת קבצי תוכן ברמה ובכמות מתקדמת כל כך.
אם נחזור מכאן לאדם, שהוא בעצם הנמשל, ונתבונן על "שליחת קבצים" בין אנשים, קרי תקשורת בינאישית, שכלית או רגשית, נוכל להגיע למסקנה מעוררת מחשבה: מי שבעצם "פותח" ו"מחולל" את התוכן המתקבל, הוא בעצם – האדם המקבל.
ואם נתמקד במישור ה"פגיעה האישית", נראה שלפי מסקנה זו, מי שיוצר בפועל את הפגיעה האישית, הוא דווקא האדם הנפגע.
על פי עיקרון זה מובן משפט המשמעות "אף אחד לא יכול לפגוע בך בלי הסכמתך".
ומה מעורר ויוצר בעצם את הפגיעה? אותם מקומות חלשים באישיות הנפגע, שמזהים את שדר הפגיעה, ומחוללים אותה.
לצורך המחשה, אדם הנוטה לכעס, יוכל למצוא סיבות רבות לכעוס, אך בעומק הענין, סיבות אלו משרתות את נטייתו לכעס, גם אם ישנן פעמים רבות סיבות מוצדקות.

ומיד נצטרך לסייג.
למרות שמי שמחולל את הפגיעה הוא האדם הנפגע, פעמים רבות (ואולי ברוב הפעמים) האחריות על כך תהיה דווקא על האדם הפוגע, כיוון שיצירת הפגיעה אצל הנפגע היא פעמים רבות בלתי נשלטת, ומתרחשת כמעט באופן מיידי, כתהליך רגשי.
ולכן חז"ל הטילו את עיקר האחריות על הפוגע דווקא, לדוגמה במקרה של הלבנת פנים.
לאחר עבודה אישית מרובה, במקרה הטוב יוכל האדם למנוע את יצירת חלק מהפגיעות, ולהתמודד עם חלק מהשאר.
אכן, האדם הוא יצור פגיע, ובנוסף, בפועל ניתן לומר שאת הפגיעה עצמה הוא מחולל בעומק בנפשו, קרי, עומק נפשו מייצר אותה בנפשו, בדרך כלל ללא יכולת לשלוט בכך.
נושא זה מעורר כאמור מחשבה רבה, בעיקר בגלל שמרחב זה כל כך, פגיע...
וכדי להתקדם, מטרת תובנה זו אינה להסיר אחריות מהפוגע, אלא כדי לחזק את הנפגע, ובמקרה שלנו, את איש החינוך הנפגע.

ז. אם יכיר איש החינוך את המקומות החלשים שבאישיותו, אותם המקומות ה"מחוללים" את הפגיעה בנפש פנימה, הוא יוכל לתחזק את עצמו ב"שגרת התחזוק האישי" באופן ראוי.
ראשית, הוא ידע להפריד את ההפרדה הפשוטה, בין מה ש"הגיע" אליו מבחוץ, ובין מה ששייך אליו ולאישיותו מבחינת הפגיעה.
פעמים רבות לאחר הפרדה זו, והבנה מהם מקורות הפגיעה, הפגיעה החיצונית הופכת לרגועה ופחות כואבת, ואף היא משאב לא רע להמשך עבודה. לעיתים חבויה בה ביקורת בונה, לעיתים מחמאה דווקא, ולעיתים, אם מצליחים לזהות זאת, אף הזמנה לקשר, ואף בקשת עזרה.
בנוסף, גם תוך כדי תנועה, הוא ידע להגיב נכון יותר לאותן פגיעות שגרתיות, כיוון שהוא יבין לעומק את מקור הפגיעה החיצוני, ואף ידע להתייחס אליו ממקומו, וגם מצד נקודות החולשה, בצורה יציבה יותר, וכך הפגיעה עצמה תהיה פחות הרסנית.
ובנוסף, איש חינוך כזה נמצא בתנועה אישית מתמדת, תוך כדי עבודתו החינוכית, ואף תנועה אישית זו הינה חלק מהמסר החינוכי אותו הוא מעביר לתלמידיו, ואף לסביבתו.

אם האישיות נתפסת ככלי מקצועי, יש לתחזק כלי מקצועי זה, כמו כל כלי מקצועי אחר. חלק מתחזוק זה הינו להכיר את נקודות התורפה של כלי זה בפני עצמו (קרי, נקודות התורפה האישיות), וכיצד נקודות תורפה אלה באות לידי ביטוי בשימוש המקצועי.
תחזוק שגרתי זה הינו קריטי בעבודה החינוכית, כיוון שבלעדיו האישיות שחשופה לפגיעות, מאבדת מכוחה, נכנסת בחזרה לארגז הכלים, ומוטלת שם ככלי משומש ודהוי, שאין לו הופכין.
כוחם של דברים אלו, יכול לבוא לידי ביטוי רק לאחר תרגומם לשטח המציאותי, כל אחד כפי עניינו, אישיותו, חוזקותיו וחולשותיו, וכן המרחב החינוכי בו הוא עוסק.
התובנה כי האדם הנפגע יוצר או "מחולל" חלק גדול מפגיעותיו, נראית על פניו רחוקה מהמציאות, אך רק על פי תובנה זו, ניתן לדבר על "לקיחת אחריות" על האישיות, שבעולמנו זה, גם אם תרצה או לא תרצה, נפגעת ופוגעת כל הזמן, קרי נפגשת ופוגשת כל הזמן.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה