close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

השיכור הקדוש- סיפור אמיתי

רובי וינטרוב  ב סיוון, תשעב  5/23/2012

הבטתי בבקבוק וודקה לידו, והבנתי. מתי התחלת, שאלתי? מגיל 9 ענה לי. אתה מבין? כן, הנהנתי במבט כואב.

תגיות:

ביום מן הימים, הזדמן לי להתפלל תפילת ערבית ב"בני ברק" בשטיבל קטן מרכזי. לידי התיישב בחור כבן 30 שהיה לבוש בחליפה מרופטת, חולצה לבנה, כיפה שחורה וציצית צמר. היה נראה תמהוני, בעל מראה רוסי. פניו היו נראות עדינות וטובות, אבל עיניו היו אדומות מאד.

כעבור מספר רגעים מתחילת התפילה, הבחור שלידי מלמל כמה דברים, והתחיל לבכות. בהתחלה לא היה לי נעים להסתכל עליו, שמא יתבייש. כעבור עוד כמה רגעים התחיל שוב להתייפח ולבכות. הוא לא התפלל עם הציבור, רק מלמל מילים, גלגל עיניים, וכך נמשך כל תפילת ערבית, מתייפח, נאנח ובוכה.

אי אפשר היה להתעלם מזה, מפני שהבית כנסת קטן וקולות ההתייפחות והבכי היו קורעי לב, ונשמעו בכל ההיכל.

בלבי אמרתי לעצמי, כנראה בחור מסכן, שיכור או חולה בנפשו.

בסוף התפילה, אדם זקן ניגש אליו ונתן לו מטבע של 10 או 5 ₪. הלה אמר תודה, אבל לא היה נראה שזה שינה לו משהו. חיכיתי מחוץ לבית הכנסת שכל המתפללים יצאו לדרכם, וכעבור כמה דקות יצא הבחור התימהוני, והתיישב על ספסל קרוב לשטיבל כשלידו בקבוק קטן של וודקה.

ניצלתי את ההזדמנות, ניגשתי אליו והתיישבתי לידו. שאלתי אותו בעדינות - למה בכית? אפשר לעזור?
הוא התכנס בתוך עצמו, קצת מבויש, חשב קצת ואמר לי במבטא רוסי – אני צריך עזרה. ועדיין, לא הביט בי כמו בכל התפילה.

שאלתי אותו שוב – למה בכית כל התפילה?
למה בכיתי? הוא ענה חזרה בכאב אמיתי. אני בוכה על העבירות שלי...
הייתי בהלם מהתשובה. לזה לא ציפיתי. הבנתי שקורה לי כעת, רגע מיוחד.
ניסיתי לדובב אותו קצת.

בן כמה אתה שאלתי? – 38 ענה. איפה אתה גר, יש לך בית/משפחה? אני גר קרוב לפה, לבד. ואיפה אתה אוכל בשבת התעניינתי? אני אוכל אצל אנשים.

ואיפה המשפחה שלך, אתה נולדת ברוסיה? נולדתי בבילארוס ענה. אין לי משפחה, חזרתי בתשובה לפני 18 שנה (בגיל 20), אני לבד.

מממ הנהנתי במבט של הזדהות.

ואתה מקבל ביטוח לאומי, התעניינתי? יש מלחמה, הוא ענה.

הא מלחמה לקבל ביטוח לאומי? ניסיתי להבין. לא, הוא ענה, מלחמה עם היצר, עם השתייה.

הבטתי בבקבוק וודקה לידו, והבנתי. מתי התחלת, שאלתי? מגיל 9 ענה לי. אתה מבין? כן, הנהנתי במבט כואב.

ואז הוא אמר משפט שהדהים אותי. אבל אתה יודע מה הכי כואב לי? כואב לי שחסר לי ארץ ישראל. אתה מבין??

אמרתי לו, רגע אני לא מבין. אבל אתה חי בארץ ישראל! אתה בארץ ישראל, אז למה אמרת שחסר לך ארץ ישראל?

וכך הוא ענה לי בכאב – אני בארץ ישראל, אבל חסר לי בלב ארץ ישראל, בלב שלי! אתה מבין אותי?

המממ כן, אמרתי לו. האמת שלא הבנתי, אבל הבנתי שמה שהוא אומר זה עמוק.

איך קוראים לך שאלתי? – מיכאל ענה לי.

אמרתי לו בחיוך אני ראובן, נעים מאד, והגשתי לו יד ללחוץ. הוא לחץ לי את היד.

היד שלו הייתה מאד רכה וחמימה, שברירית, ממש כמוהו.

הוא השאיר את היד שלי לחוצה בידו, וזרמתי איתו. כך זה נמשך כמעט עד סוף השיחה ב5 דקות הבאות.

ראובן? – לסבא שלי קראו ראובן, אמר לי בהתלהבות, כשידו בתוך ידי.

ולראשונה בשיחה, הפנה את פניו לפניי ולפתע ראיתי אדם אחר, מלא אור.

אתה מבין ראובן? אני אוהב את ה', מאוהב בו. הוא מחזיק אותי ואני מחזיק אותו. מבין? כן, עניתי לו. ואז שחרר אנחה כבדה.

אז אמרתי לו – אתה שותה כדי לשכוח מהחיים הקשים שלך, אבל מצד שני זה הופך אותך לשיכור. זה המלחמה נכון?!

הוא קירב קצת את פניו אליי, הביט בי לראשונה בעיניים, ואמר לי – תשמע, אתה עכשיו אמרת בדיוק את המצב. אתה דחקת אותי לפינה. אין לי מה לומר לך. וחייך לראשונה חיוך מבויש, שובב ואצילי.

חייכתי אליו חזרה.

ביקשתי ממנו את מס' הטלפון שלו, להיות בקשר. – לקח לו זמן להיזכר במספר, ובסוף נתן לי.

ברגע זה עלה לי לתודעה, שלא מדובר בבחור מסכן או חולה-נפש. יש כאן "שיכור" קדוש!

ממש כמו בסיפורים של הרב שלמה קרליבך זצ"ל.

כעבור 15 דקות מתחילת השיחה, לקראת סיום. הוא אמר לי – ראובן, אתה יכול לברך אותי? כן, אמרתי בחיוב.

תברך אותי שיהיה פרנסה, ולמצוא אישה, ביקש.

לחצתי לו שוב את ידו, ובירכתי אותו כפי שרצה. לאחר מכן ביקשתי ממנו שיברך אותי, שגם אמצא זיווג. הוא ברך אותי. ראיתי שמצב רוחו השתפר לאין ערוך מלפני כן.

שוב הושיט יד, ונפרדנו לשלום.

אני זוכר שפעם קראתי משפט של הרב קרליבך "אם תראה אדם עצוב בודד, אנא גש אליו, היה חבר שלו".

אז אם תראו אדם בודד, מתאנח ובוכה, לכו תדעו. אולי זה "השיכור" הקדוש...

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה