תחילת תפילה על הגשם
הרב יניב חניאכטתשריתשעז31/10/2016
שאלה:
מתי בדיוק מתחילים להתפלל על הגשם? למה עכשיו אומרים משיב הרוח ולא בקשה על הגשם?
תשובה:
אנחנו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" מיד בשמיני עצרת, שזה החג השני של סוכות, שזה הזמן שבו אמורים להתחיל הגשמים.אולם בקשת הגשמים מתחילה מאוחר יותר. הסיבה לכך היא שחכמים רצו לתת זצן לעולי הרגלים להספיק לחזור למקום שבו הם גרים לפני שמבקשים גשם. בארץ ישראל (בחות לארץ יש זמנים שונים) הזמן שנקבע הוא ז חשוון, שזה הזמן שבו אחרון עולי הרגלים הספיק להגיע הביתה.
כך שאנו אומרים משיב הרוח הגשם בשמיני עצרת ומבקשים גשם (ברך עלינו לספרדים, ותן טל ומטר לאשכנזים) בז בחשוון.
תשובות נוספות בנושא-
מוריד הטל
אני לא בטוח שזה נכון מבחינה מעשית מה שאת אומרת, כלומר- בשלב הזה שבו יש פירות על העצים, שבו יש פרחים פורחים וצמחיה בגידולי השדא, גשם יכול לגרום נזק אדיר, הוא מפיל פירות ומביא המון טפילים וכדומה ולכן אני סבור שמבחינה מעשית גשם כרגע הוא לא סימן ברכה. זה נכון שכל מי שלא חקלאי עדיין מרגיש שיש צורף במים, אבל בקשות המים נקבעות על פי צורך חקלאי.
לגבי עצם הביטוי של חז"ל שאת מצטטצ, יש שם די הרבה דעות, וביניהם שגשם הוא סימן קללה רק אם לא ירדו גשמים לפני כן, כלומר- אם לא ירד גשם כל השנה והוא יורד אחרי פסח, זה סימן קללה.
כך שיש כאן שני עניינים- הראשון הוא שלא בטוח שגשם כעת ייחשב סימן קללה והעניין השני הוא שמבחינה חקלאית זה בהחלט לא דבר חיובי.
אני לא בטוח שזה נכון מבחינה מעשית מה שאת אומרת, כלומר- בשלב הזה שבו יש פירות על העצים, שבו יש פרחים פורחים וצמחיה בגידולי השדא, גשם יכול לגרום נזק אדיר, הוא מפיל פירות ומביא המון טפילים וכדומה ולכן אני סבור שמבחינה מעשית גשם כרגע הוא לא סימן ברכה. זה נכון שכל מי שלא חקלאי עדיין מרגיש שיש צורף במים, אבל בקשות המים נקבעות על פי צורך חקלאי.
לגבי עצם הביטוי של חז"ל שאת מצטטצ, יש שם די הרבה דעות, וביניהם שגשם הוא סימן קללה רק אם לא ירדו גשמים לפני כן, כלומר- אם לא ירד גשם כל השנה והוא יורד אחרי פסח, זה סימן קללה.
כך שיש כאן שני עניינים- הראשון הוא שלא בטוח שגשם כעת ייחשב סימן קללה והעניין השני הוא שמבחינה חקלאית זה בהחלט לא דבר חיובי.
ביטוח
לדעתי, אם כאשר הגשת את התביעה על הנזק תארת אותו בנאמנות וללא ניפוח, אתה רשאי לעשות בכסף שימוש.
אם "הגדלת" את הנזק ושינית ממה שקרה באמת, אז אתה לא יכול לעשות בו שימוש. ואז או שתקרע את הצ'ק או שתחזיר אותו להנהלה.
אם אכן לא שינית ממידת הנזק, אתה בהחלט יכול לתת חלק מהכסף לצדקה, וכך גם תרגיש יותר טוב.
לדעתי, אם כאשר הגשת את התביעה על הנזק תארת אותו בנאמנות וללא ניפוח, אתה רשאי לעשות בכסף שימוש.
אם "הגדלת" את הנזק ושינית ממה שקרה באמת, אז אתה לא יכול לעשות בו שימוש. ואז או שתקרע את הצ'ק או שתחזיר אותו להנהלה.
אם אכן לא שינית ממידת הנזק, אתה בהחלט יכול לתת חלק מהכסף לצדקה, וכך גם תרגיש יותר טוב.
תפילין בזמן אמירת כתר
אדם שבא לבית הכנסת בשעה שהציבור עונה לקדושה אפילו עומדים באמצע הקדושה חייב לענות עמהם אפילו שכבר אמר סדר קדושה של אותה תפילה , וכן אם לומד בביה"כ ושומע קדושה יענה עמהם . אבל ההולך מחוץ לביה"כ ושומע ציבור שעונים קדושה מצוה לענות עמהם אך אינו חייב . סימן סה' מ"ב ס"ק ט' , ורמ"א סימן קכה' סי' ב' ] לגבי עניית קדושה בזמן הנחת תפילין פסק השו"ע אורח חיים סימן כה סעיף י " אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים. " ובמ"ב ס"ק לו הוסיף ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן: וראיתי שנכתב בשם הרה"ג ר"י נויבירט שליט"א [ בספר אשי ישראל פרק כד' הערה צד' ] שאם עתיד לשמוע קדושה לאחר מכן לא יפסיק כלל בין הנחת התפילין . ובשם הגר"ח קניבסקי כתב שבכל מקרה יפסיק . בברכת חודש טוב
אדם שבא לבית הכנסת בשעה שהציבור עונה לקדושה אפילו עומדים באמצע הקדושה חייב לענות עמהם אפילו שכבר אמר סדר קדושה של אותה תפילה , וכן אם לומד בביה"כ ושומע קדושה יענה עמהם . אבל ההולך מחוץ לביה"כ ושומע ציבור שעונים קדושה מצוה לענות עמהם אך אינו חייב . סימן סה' מ"ב ס"ק ט' , ורמ"א סימן קכה' סי' ב' ] לגבי עניית קדושה בזמן הנחת תפילין פסק השו"ע אורח חיים סימן כה סעיף י " אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים. " ובמ"ב ס"ק לו הוסיף ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן: וראיתי שנכתב בשם הרה"ג ר"י נויבירט שליט"א [ בספר אשי ישראל פרק כד' הערה צד' ] שאם עתיד לשמוע קדושה לאחר מכן לא יפסיק כלל בין הנחת התפילין . ובשם הגר"ח קניבסקי כתב שבכל מקרה יפסיק . בברכת חודש טוב
יחסי אישות
בראש ובראשונה מזל טוב לחתונה, שיהיו כל הברכות וכל הישועות.
הנושא שאתה מעלה הוא דוגמא קלאסית למקרים שבהם ההלכה היא מורכבת מכמה וכמה גוונים ויש בו הרבה נטיות לכאן ולכאן. כאשר אנחנו פוסקים הלכה היא אף פעם לא מנותקת מכל השאר- דברי הגמרא, דברי הראשונים, דברי המקובלים (זה נושא בפני עצמו כמובן, היחס בין הקבלה להלכה), הנהגות שבעל פה ועוד. בתחום הזה בהחלט "ישנה בעיה"- הוא מתואר במקומות רבים כקדוש וטהור (אצל חלק מהמקובלים האיבר נקרא "האיבר הקדוש", לא פחות) ואילו היחס ההלכתי בשולחן ערוך מעט דומה למה שתיארת. ולכן יש פוסקים ויש תורה שבעל פה שמכלילה את הכל ועל פי זה קובעת את ההלכה וההנהגה המעשית.
בראש הפירמידה ההלכתית עומד השולחן ערוך, אולם הוא לא מנותק מדברי הגמרא, הראשונים ועוד. בודאי בנושא כזה, שבו יש כללי צניעות מובנים וברורים מראש.
כעת, בשום מקום לא משמע שקיום יחסים בין אי\ש לאשתו הוא רק לצורך הולדה, כמעט להיפך- בכל מקום ברור שיחסי האישות הם חלק מחיי הנישואין וחלק חשוב שלהם ללא קשר לפריה ורביה. גם לגבי מצוות העונה, לענ"ד כאשר קוראים את ההלכה הזו צריך להבין את ההקשר- ההקשר הוא שבדרך כלל הבעל "רוצה" והאשה, לכאורה, פחות ולכן היתה יכולה לצמוח מחשבה שלפיה זה תלוי ברצון של הבעל- אם הוא רוצה אז כן ואם לא, הרי ממילא האשה אינה ממש רוצה. לכן באה מצוות עונה וקובעת מסמרות של מחוייבות הבעל כלפי אשתו בעניין הזה.
נראה שנקודת המרכז היא החידוש ביחס לאישות כאל קשר זוגי ולא הנאה עצמית, כאשר האדם שוקע ברגעים הללו הוא יכול הקלות להתמכר לתאווה, כמו שקורה בעולם כולו היום, הוא יכול לחשוב שהעניין הגופני הוא לב ומרכז העניין, הוא לא רק יכול לחשוב, הוא כמעט תמיד יחשוב כך... ממילא באה ההלכה וההנהגה הרוחנית וקובעת שיש למעשה פנים אחרות, שההגבלות בעניין מעלות אותו לשם. זהנו לדעתי הנושא של לשם שמיים בעניין- האם האדם מתאווה, שוכח את העולם וחושב רק עצמו או שהוא מתכוון למעשה רוחני פנימי של קישור שיש לו גם גוון מעשי. הדוגמא לזה היא כמובן האכילה- גם אכילה מועדת כמעט תמיד להפוך למצב של התאוות והתבהמות מוחלטת ובכל זאת בימינו מעטים מאוד טוענים שצריך לאכול רק בשביל לחיות, לבלוע מין כדורי מזון מרוכז שיתנו לגוף אפשרות של חיים. ותיתכן בהחלט אכילה לשם שמיים שיש בה גם אכילה מעניית של דברים טובים וטעימים וגדולי האמוראים עסקו באכילה קדושה שכזו. זה נכון שהיו בודדים שהמעיטו באכילה בצורה קיצונית, אולם אלו היו בודדי בודדים והיו רבים, גם קדושי עליון, שאכלו בצורה נורמלית.
יתירה מזו, לדעת כל הפוסקים ואנשי הרוח בימינו ההנהגה הזו פחותל שייכת לימינו... העולם התקדם מעט וכיום פחות צריך את הסיגופים ועינויי הגוף כדי להתקדש. זה נוגע לכל התחומים וביניהם האכילה והאישות.
מניסיון כמי שעונה על המון שאלות בתחום אני יכול לומר לך שההגבלות ההלכתיות הישירות, של דיני נידה וכדומה, הן קשות ומורכבות מספיק והן מהוות פעמים רבות מקור לקושי לא פשוט לזוג כך שאין שום מקום להוסיף עליהן בימים אלו, ודי לנו בהלכה.
בראש ובראשונה מזל טוב לחתונה, שיהיו כל הברכות וכל הישועות.
הנושא שאתה מעלה הוא דוגמא קלאסית למקרים שבהם ההלכה היא מורכבת מכמה וכמה גוונים ויש בו הרבה נטיות לכאן ולכאן. כאשר אנחנו פוסקים הלכה היא אף פעם לא מנותקת מכל השאר- דברי הגמרא, דברי הראשונים, דברי המקובלים (זה נושא בפני עצמו כמובן, היחס בין הקבלה להלכה), הנהגות שבעל פה ועוד. בתחום הזה בהחלט "ישנה בעיה"- הוא מתואר במקומות רבים כקדוש וטהור (אצל חלק מהמקובלים האיבר נקרא "האיבר הקדוש", לא פחות) ואילו היחס ההלכתי בשולחן ערוך מעט דומה למה שתיארת. ולכן יש פוסקים ויש תורה שבעל פה שמכלילה את הכל ועל פי זה קובעת את ההלכה וההנהגה המעשית.
בראש הפירמידה ההלכתית עומד השולחן ערוך, אולם הוא לא מנותק מדברי הגמרא, הראשונים ועוד. בודאי בנושא כזה, שבו יש כללי צניעות מובנים וברורים מראש.
כעת, בשום מקום לא משמע שקיום יחסים בין אי\ש לאשתו הוא רק לצורך הולדה, כמעט להיפך- בכל מקום ברור שיחסי האישות הם חלק מחיי הנישואין וחלק חשוב שלהם ללא קשר לפריה ורביה. גם לגבי מצוות העונה, לענ"ד כאשר קוראים את ההלכה הזו צריך להבין את ההקשר- ההקשר הוא שבדרך כלל הבעל "רוצה" והאשה, לכאורה, פחות ולכן היתה יכולה לצמוח מחשבה שלפיה זה תלוי ברצון של הבעל- אם הוא רוצה אז כן ואם לא, הרי ממילא האשה אינה ממש רוצה. לכן באה מצוות עונה וקובעת מסמרות של מחוייבות הבעל כלפי אשתו בעניין הזה.
נראה שנקודת המרכז היא החידוש ביחס לאישות כאל קשר זוגי ולא הנאה עצמית, כאשר האדם שוקע ברגעים הללו הוא יכול הקלות להתמכר לתאווה, כמו שקורה בעולם כולו היום, הוא יכול לחשוב שהעניין הגופני הוא לב ומרכז העניין, הוא לא רק יכול לחשוב, הוא כמעט תמיד יחשוב כך... ממילא באה ההלכה וההנהגה הרוחנית וקובעת שיש למעשה פנים אחרות, שההגבלות בעניין מעלות אותו לשם. זהנו לדעתי הנושא של לשם שמיים בעניין- האם האדם מתאווה, שוכח את העולם וחושב רק עצמו או שהוא מתכוון למעשה רוחני פנימי של קישור שיש לו גם גוון מעשי. הדוגמא לזה היא כמובן האכילה- גם אכילה מועדת כמעט תמיד להפוך למצב של התאוות והתבהמות מוחלטת ובכל זאת בימינו מעטים מאוד טוענים שצריך לאכול רק בשביל לחיות, לבלוע מין כדורי מזון מרוכז שיתנו לגוף אפשרות של חיים. ותיתכן בהחלט אכילה לשם שמיים שיש בה גם אכילה מעניית של דברים טובים וטעימים וגדולי האמוראים עסקו באכילה קדושה שכזו. זה נכון שהיו בודדים שהמעיטו באכילה בצורה קיצונית, אולם אלו היו בודדי בודדים והיו רבים, גם קדושי עליון, שאכלו בצורה נורמלית.
יתירה מזו, לדעת כל הפוסקים ואנשי הרוח בימינו ההנהגה הזו פחותל שייכת לימינו... העולם התקדם מעט וכיום פחות צריך את הסיגופים ועינויי הגוף כדי להתקדש. זה נוגע לכל התחומים וביניהם האכילה והאישות.
מניסיון כמי שעונה על המון שאלות בתחום אני יכול לומר לך שההגבלות ההלכתיות הישירות, של דיני נידה וכדומה, הן קשות ומורכבות מספיק והן מהוות פעמים רבות מקור לקושי לא פשוט לזוג כך שאין שום מקום להוסיף עליהן בימים אלו, ודי לנו בהלכה.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא תפילה
מוצרים
