close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

"אתרוגים" ו"ערבות" בשאיפה לאחדות

איתמר ליברמן  כא תשרי, תשסט  10/20/2008

איתמר ליברמן מבקש לשמר את תחושת האחדות של החגים, בעיקר בין דתיים לחילונים, לתקופה ארוכה יותר. האם זה אפשרי?

מתפללים דתיים ושאינם דתיים מילאו את בתי הכנסת ברחבי הארץ ביום כיפור כמו בכל שנה. קהל אנשים מכל קצוות החברה הסתופף לו תחת קורת גג אחת כדי לבקש סליחה וכפרה מאבא שבשמיים. אפשר היה לראות לבושי ג'ינסים משופשפים ועד שחורים עם שטריימל, שבאו לממש את זכותם כבנים ל"זמן איכות" עם אביהם כפי שנקבע בלוח השנה היהודי.
גם בחג סוכות שלאחריו הייתי עד לא אחת למקרים בהם משפחות חילוניות העדיפו לאכול את הפלאפל או את הפיצה בתוך הסוכה. כולנו, בין אם מידת קרבתנו לבורא עולם היא גדולה או קטנה, בחגים כולנו "שבת אחים גם יחד" אם זה בבית הכנסת או בסוכה. גם הרחוקים ביותר מבינים את שהיהדות היא דבר גדול ואינה שייכת רק לדתיים. אסור לנו לחשוב שהיהדות היא מוצר פלא ששייך רק לנו, ולכבוד החגים אנו מרשים לחילונים להשתעשע בו קצת. השמחה ששורה בתקופת החגים וההסתופפות הזמנית בצילה של היהדות גורמת לאחדות ולחיבור. מיותר לציין שיש משהו מיוחד באחווה ובאחדות שבאות לידי ביטוי בצורה בולטת בתקופת החגים, שאותי באופן אישי זה מפליא כל פעם מחדש, ובאמת שאין צורך להסביר את התופעה המיוחדת.
אבל בכל זאת יש משהו באחווה הזאת שחוצה את גבולות הזמן והמקום ומתיר את המחלוקות והפערים שקיימים בצד. החגים, ואיתם התפילות והמנהגים השונים, גורמים לנו לקבל את עסקת החבילה שנקראת העם שלנו ולחבק אותה ולהצמידה קרוב אלינו, למרות הכול, אחדות ללא תנאים, שאינה תלויה בדבר.
זהו בעצם העם היהודי. לא עוד עם ככל העמים, אלא עם שהוא משפחה. משפחה ענקית, שלכל אחד מתוכה יש מקום בנשמתו לאחר ששייך למשפחה, עם רגשות ששוכנות עמוק בפנים. גם אם אינן גלויות וגם אם הוא לא ממש מכיר או קשור משפחתית, הרי שמכל מקום לכולנו יש אמהות ואבות שחיו לפני שנים.
נכון שלא חסרות מריבות אך יש גם ניצוצות של אהבה, והיהדות היא זו שמפיצה אותם ומקרבת. האהבה והאחדות, גם אם איננו שמים לב לכך, פעמים רבות עומדות כחומה אל מול רוחות הפלגנות והשנאה שמכרסמות בחברה שלנו ומסכנות את יציבותה.
בחג הסוכות שחלף הצטווינו לקחת ארבעת המינים ולקשור אותם באגודה אחת. למדנו עוד בגן, שארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם. האדם משול לאתרוג ויש בו גם תורה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח); אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו או תורה או מעשים טובים, ואדם המשול לערבה אין בו לא תורה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח). למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת, עושים מין "שוויון בין המינים".
כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. יש כאלה שתמיד היו ונשארו 'אתרוגים' לתפארת ויש אלה שנמצאים בקצה השני, ששבויים עמוק בתוך התדמית של ה'ערבות'. סוכות בא והזכיר לנו שישנם מסביבנו גם "ערבות" פשוטות, אבל ממש נשמות טהורות, "לולבים והדסים" שמחים ואיכותיים ולא רק "אתרוגים" מושלמים. לא כולם כפי המודל המושלם שהיינו רוצים לראות, או כפי שצריך היה להיות, אלא כולנו שונים ומצויים במדרגות שונות. יש מקום גם ל"ערבות", ל"לולבים" ול"הדסים" שבינינו, ולא רק לאתרוגים מובחרים. עם מעט סלחנות והבנה לאח השונה ממנו, והכרה שבעצם אנו עם אחד ולכולנו אבא אחד נבטיח שנגבור על כל סערה. גם אם נרצה וגם אם לא אנחנו קשורים יחד באגודה אחת, כמשפחה אחת, ורק צריך שנענע את עצמנו כדי שסוף סוף נבין זאת. שבעז"ה נאמץ את הדברים ונפנים, בשאיפה לאחדות אמיתית. לא רק בחגים, ולא רק בסוכה שיש מצווה לארח בה אלא במשך כל השנה כולה. אגב, הסיבה שלא נקבעו גבולות למידת ארכה ורחבה של הסוכה נעוצה באחדות. היא יכולה להיות קטנה או גדולה, אבל העיקר שתהיה פתוחה לכל יהודי מכל רקע שהוא. חזק ונתחזק.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה