במסלול אל השגת היעד

כ"ב שבט נקבע כיום גוש קטיף במערכות החינוך. ואני, תלמיד מן השורה, מנסה במאמר הבא לשפוך מעט אור, להאיר את הדרך, לברר מה נדרש הלאה ולאן פנינו מועדות, החזון והיעד- מה דרוש לכדי השגתם, ובעיקר לעשות סדר בבלגן שהצטבר ובמשבר האמונה. והכל מתוך מבט של בחור צעיר ותלמיד, שנושא גוש קטיף, כמו רבים כמותו, נוגע לליבו מאוד. 

נכתב ערב ט"ו בשבט תשס"ז

במסלול אל היעד, אל נקודת הסיום, אל החזון שהצבנו לעצמנו כמשימה לאומית עיקרית, נתקלים אנו ביותר ויותר אבנים גדולות, השרועות על האספלט דרוכות ומאיימות, במטרה להוות מכשול וליצור בלבול כיווני וחזוני בקרבנו. ובשאיפתם הכל כך אנוכית ומרושעת, להשיבנו אל הדרך ההפוכה, שנסוג אחורה, אל נקודת הפתיחה ממנה יצאנו למשימה.

לפני למעלה משנה, התוודינו למציאות אחרת, מרתיעה ומעט נראתה דמיונית. באמצע המסלול אל היעד, נערם מכשול בעל ממדים עצומים יותר, עם כושר הרתעה והישרדות כבירים יותר, כשאל מולנו התייצבה לה חומה עבה וחזקה- גירוש היהודים מגוש קטיף.

היא הרתיעה והתישה נפשית ופיזית. לדאבוננו הרב, גם מעט פגעה בנו מבחינה אמונית ורוחנית. בתחילת ההיכרות עמה, כאשר מרחפות באוויר תהיות ומחשבות ושלל דמיונות, נעמדנו באומץ מולה, איתנים וחזקים. אימצנו לעצמנו דרכי פעולה להסירה ולהעלימה מהדרך, לדלג מעליה או בדרך תוקפנית וחזיתית יותר-לנתץ אותה. אבל המצב הסתבך ונעשה מורכב מכפי שציפינו, כאשר חלקנו משכו לכיוון המתון יותר של דילוג מהיר מעל החומה, ואילו האחרים לעומתם, שנמנו מתוכם לא מעט נוער, משכו לכיוון המאוס והתקיף יותר, של ניתוץ מוחלט של החומה.

ואז, בנקודת המפנה העיקרית והחשובה הזאת, בעמידה בצומת הדרכים הזאת, כשכל אחד מושך את החבל לכיוון אחר, והחומה מטילה אימה ורעד בקרבם של לא מעט מתוכנו, ושלט גדול הנישא מעל החומה ובו נכתב- מטרה- לשבור אותנו, הבנו כי הגענו לצומת מורכבת וקשה ומפתלת, ולא מצאנו את עצמנו.

בתמרורי האזהרה שהוצבו בשבילי הדרך, במסלול אל היעד, צפינו בקלות ראש ואולי גם בחוסר רצינות ועם תקווה בלב. אבל המשכנו לפסוע במסלול, בלי להירתע ולהיעמד דום נוכח התמרורים, כשנשאנו תחושה של דאגה בלב. את העתיד הצפוי בדרך, העדפנו להדחיק הצידה.

אבל לא כך קרה בכל שלב הצעידה במסלול. במהלכו, במרחק מה מהחומה, נערכנו בקפידה ובהתמדה, כעמלים ועובדים יומם ולילה, מהצעיר ביותר ועד לגדול הזקנים. פעולות מחאה, ערבי הסברה והפגנות, בהם הפגנו עוצמה והשקעה, שהפליאה אפילו את עצמנו.

המחוג בשעון נע בלי שנשים אליו לב. גם חוויות ותוכניות בשל זה של חיינו, נדחקנו הצידה למקום נידח.

האמונה שרבצה בנשמות הפועלות חיזקה את הידיים והמוחות, שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

אולם, משנוצרה המציאות המרה, רבים נטו לחרוץ את דין ביתם ויישובם להרס ולחורבן. מאלה, שעוד הפננו מבטינו וצפיותינו לגאולה ולבשורה שתצא מפיותיהם- רבנים ואנשי רוח, ראשי ציבור וחשובים אחרים, שיחדם צעדנו כל הדרך, הפעם, נוכחנו להבין ולדעת שהמצב מורכב ומסובך הרבה משיכולנו לצפות. בשלב הזה, ידענו שהפיתרון להמשך הצעידה במסלול, כאופציה המועדפת והיחידה, ייפול על כתפיהם של הרבנים. דווקא אז, הפגינו התפצלות וריחוק אחד מהשני, התפלגות דעות ויצירת חוצץ אדיר בין אחד למשנהו. הגענו לתובנה, שגם הנמנים בדרגה העליונה בציבור, המנהיגים סוללי הדרך, גילו רפיון, נסיגה ומבוכה. ובעיקר הבעת דעות שונות , וכל דעה חותרת לשיטת פעולה אחרת, לכיוון אחר.

ואחרי שהחומה ניצחה אותנו והסגנו מעט, האם הרהרנו לשניה, האם לא נוכל אֵי פעם לשוב לשם? להמשיך במסלול ולדלג מעל החומה?

המציאות העגומה סגרה בפנינו את הפתחים והיציאות, אטמה את הדמיון, החזון והשאיפה, בחומות בטון עבות וגבוהות. אף על פי כן, נותרה בוערת הצפייה לשוב ליישוב ממנו גורשנו.

האמת, שההוכחות מהשטח הבהירו כי רבים התמוטטו נפשית ופיזית, ואולי עברו למצב של דום, הלם והשתאות, אבל רחוקים היו מלהרים חלילה ידיים.

האם חשבנו שנוכל להחזיר את הגלגל אחורה, ואילולא נפגין את אותה עוצמה וכוח ואמונה, כמו לפני הגירוש, נשיג את המטרה לשוב את כל ישוב?

צודקים אלה שפסקו כי זה הזוי ומופרך, וזאת לא תאפשר המציאות העכשווית, בטענה כי אין דרך ואין אפשרות- נכון ולא נכון. יש אפשרות, אבל אי אפשר לומר שיש ממש דרך. והחשוב מכל צריך להדגיש- אין אמונה.

האשליה הרווחת כי אדמת גוש קטיף אינה קיימת עוד, וכי לשוב אליה ודאי לא נזכה, שגויה ומטעה בגדול. בתוך הנשמה, הכמיהה והצפייה לשוב תופסת מקום קטן, משמעותי וחשוב, אז למה לא עשה זאת באופן מעשי? ליישם באופן פרקטי?

אמונה וכוח בתוספת רוח יציבה ואיתנה, לא יעמדו בפנינו מנגד, בשבילי המסלול אל היעד, אל השיבה אל גוש קטיף, של המשך המסלול של התיישבות ופיתוח מתוך אידיאולוגיות חזקות על ארץ ישראל.

על כתפינו נדרשת כעת פעולה רחבת היקף, של עשייה למען השגת היעדים שהצבנו.

תקופת הרענון וההפסקה, מהמראות והמחזות הקשים, שבאה עלינו בעל כורחנו, והנה נתקפנו בעוד מכשול שניצב על אם הדרך, לא חומה הייתה, אבל אבן חזקה וקשה- גירוש עמונה.

אבן זו, הזכירה לנו שהכוח והאמונה שטמונים בנו, לא חזקים דיים, ואינם עמידים בפני מכשולים שנערמים על המסלול.

גם במאבק הזה, כל אחד משך את החבל לכיוון אחר, והופעלו אותם שיטות ופעולות נגד שונות, שאחת לא דומה לרעותה. תחושת בלבול ואנדרלמוסיה רווחה בציבור, כחלק של שבר שנותר בנו מהאירוע הקודם.

כעת, הנאבקים בחלקם, מאמינים פחות שניתן לשנות את המציאות, ויש שמאמינים יותר, אבל ניתן לחתום בבירור, כי כולם ממתינים שיקראו להם, כמו בימים ההם, לפעול ולהתקדם במסלול, ויעתרו ויצאו ללא היסוס, ובתחושה של שמחה, למשימה הבאה.

אבל לציבור שלנו, מנהיג ומראה דרך- אין. ולפני היציאה לפעולה נמרצת ומלאת עשייה, צריך לברר בדיוק, לעומקם של דברים, את היעדים שלנו ולאן פנינו מועדות.

להבהיר לכל דורש את הדרך הנכונה, ולדרוש כצעד החשוב מכל, מנהיג שיודע להראות את הדרך. אולי אפילו מנהיגים צדיקים ויראי שמיים, שהובילו ומובילים את הצועדים במסלול בדרך הנכונה, ובהיותם מאוחדים, בלי שום רבב של מחלוקות ודעות שונות בכל הקשור ליעד ולדרך.

בפעם האחרונה, היינו מבולבלים בשל ריבוי הדעות ודרכי הפעולה, אשר גרמו לחוסר יציבות וירידה באמונה.

כן, צריך להתאחד ולהתאגד כחבורה אחת, אל עבר המשימות הבאות ח"ו, במסלול אל היעד, כי אין לנו, כידוע, תעודת ביטוח או חסינות מסוימת מפני מכשולים הנקראים בדרך.

סרטים, הרצאות ותערוכות בנושא, יש להם פן חיובי ותורם. אבל הדבר החשוב מכל שנדרש לבצע, ביום גוש קטיף במערכות החינוך, הוא לדון לעומק, בשורש בעיה שהמציאות יצרה, פשוט לשבת על קפה ועוגה עם התלמידים, לדבר אל ליבם ברובד השכלי של האירוע.

חשוב לפעול להבנה של המציאות גם בפן הרגשי, כמו תערוכות וסרטים, אך אם לא נתמקד בהחדרת התובנות והפעולות הנדרשות בפן השכלי הפנימי העמוק, אפשר לומר, כי לא עשינו כלום, אולי קצת, כי הפסדנו את המטרה האמיתית.

ט"ו בשבט מאחורינו, ונאמר בפסוק: "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" ( עמוס ט', טו), מפסוק זה ניתן ללמוד על חשיבות הנטיעה בארץ להראות את השתקעותנו בארץ ישראל.

הנטיעה בארץ מסמלת נצחיות של האומה בארצה, את הקשר בין האומה לאלוקיו ובין האומה לאדמתה, וזה הייעוד אליו אנו שואפים.

אל לנו להשאיר את אדמת גוש קטיף בשוממותה , בידי האויבים, אלא לגאול אותה על ידי התיישבות והשתקעות לצורך נטיעת עצים, שיוכחו לשלל העמים כי אדמה זו שייכת אך ורק לנו.

הפיתוח של החקלאות בגוש קטיף בעוד שהייתה קיימת, הוכיחה לנו, וגם לשכנינו, כי אדמה זו תמצה את עצמה ותפיק את המרב, באיכות ובכמות, אילולא תועבד רק על ידי יהודים ותהיה תחת בעלותם הבלעדית.

ידידים יקרים ואהובים, מדובר בסך הכל בחומה! בואו ונדלג מעליה....



והלוואי, שכל שאיפותינו וחזוננו יתגשמו במהרה, ונשוב חזרה אל גוש קטיף. אמן!