זרע לבטלה לנערים

הרב יניב חניאגסיווןתשפו19/05/2026
שאלה:
אני נער בן 18 ואני רוצה להגיד שלדעתי בעניין של זרע לבטלה הרבנים מנותקים מהציבור. זה שאתה אוסר על הוצאת זרע לבטלה מבלי לתת אופציה אחרת כמעט ולא אפשרית. אני יספר לך על עצמי אני למדתי בישיבה תיכונית נחשבת מאחד וכמעט כולם נפלו בזה אני בעצמי ניסיתי להפסיק כל כך הרבה פעמים לפעמים הצלחתי להחזיק חודש אבל תמיד בסוף נפלתי. אי אפשר לאסור את זה ללא אלטרנטיבה זה בניגוד לטבע האדם בסופו של דבר כולם גם אם לא מודים בזה נופלים בזה שהם לא נשואים אז מה הטעם שלעולם יהיה מצפון גם התלמידים הכי צדיקים נופלים בזה ואיך אפשר לצפות ממישהו להצליח לשמור כל כך הרבה זמן הרי ברור שהוא יפול מתישהו
תשובה:
שלום וברכההשאלה שלך חשובה, ויש לה המון התייחסויות באתר. הייתי מציע שתנסה לקרוא כמה תשובות בעניין. יש הרבה. ניתן לחפש שזל, או שז"ל.
לגבי עצם העניין-
רבנים לא "אוסרים" על זרע לבטלה... או בכלל על משהו. רבנים, בוודאי בדורנו, מנסים להבין את הכיוון האלוקי, מה אומרת התורה (או מה אומר הקב"ה דרך התורה) ועל פי זה הם קובעים את ההלכה.
בעניין הזה, כמו שתראה באתר בכמה מקומות, יש לא מעט מקורות שאוסרים. זה עניין ממש ממש מבוסס מבחינה הלכתית (ויש דעה מסויימת שחולקת). רבנים בדור שלנו לא מחליטים מה אסור ומה מותר, הם לומדים מההלכה המקובלת... מה נפסק ומה נאמר... וכך מספרים לתלמידים מה ההלכה לדעתם. הכללים מאוד ברורים ומוחלטים.
האמונה שלנו היא שאותה הלכה, שמתקבלת על פי כללי הפסיקה המקובלים בהלכה, גם מייצגת בסופו של דבר את הרצון האלוקי ואת ההתאמה הפנימית לרצון של האדם ולפסיכולוגיה שלו.
זה נכון שיש לא מעט תחומים שבהם קשה לראות את זה ישירות. אבל זה כל העניין באמונה. שאנחנו מאמינים שיש מ ישהו עליון, גבוה, יודע כל, שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו. שיודע מה הרצון הפנימי שלנו, ומה הדרך הנכונה לחיות. גם אם זה קשה מאוד מאוד לראות את זה.
לכן, הרבנים לא "מנותקים", הם רואים את המציאות. רואים את ההלכה. ורואים האם יש מקום לפסוק כך או אחרת, ומאמינים שגם במצב שקשה מאוד להתמודד, הדרך הרוחנית/ יהודית ההלכתית היא הדרך הנכונה ביותר לנפש באדם.
ותאמין לי, בתור מי שעוסק בזה יום יום. החופש בתחום הזה לא מוביל לשום שחרור או אושר צרוף. אולי יותר קשה להתמודד, אבל אין זה מתכון לאושר שרק מי שנופל בזה מכיר.
זה לא שאתה תלך ברחוב ותראה שכל ה"חילונים" שמוציאים שז"ל מאושרים עד הגג... והדתיים המסכנים סובלים. גם אם אלו נאבקים ואלו לא.
לגבי עצם העניין של ההתמודדות, יש לא מעט שמצליחים... למרות שכפי שאתה כותב, זה קשה מאוד לרבים. מי יודע, אולי זה מה שהקב"ה רוצה, שנאבק, שיהיה קשה ומידי פעם נצליח ומידי פעם לא. וככה נתקדם מבחינה רוחנית. אני לא באמת יודע את זה...
אני רק מאמין, כמו כל אדם הלכתי, שההלכה היא התבטאות רצון השם בעולם, וככזה הוא הכי מתאים לנו. בבפנים, ברוח ובנפש.
לגבי עצם ההתמודדות עצמה, הייתי ממש מציע לך לקרוא כמה תשובות באתר על זה. יש המון תשובות שעוסקות בעניין ומנסות לתת מעט כלים להתמודדות הקשה הזו.
אבל הנקודה המרכזית שברצוני להדגיש היא- זה לא שמי שלא שומר את זה הכי מאושר ונטול קשיים. זה עניין מורכב שבו אנחנו מאימינם שדרכנו הטובה. למרות הקושי שבה.
תשובות נוספות בנושא-
להתחיל לבד
טוב. כפי שנדמה לי שאת בעצמך מבינה (כך אני חושב שהבנתי מסגנון השאלה שלך, הקצת יבש), מה שאת מתארת זו בעיה.
המטרה של יחסי אישות איננה להקל על הבעל, וזו לא טובה שהאשה עושה לו. כמובן. המטרה העליונה של יחסי אישות היא לחבר את בני הזוג, למזג אותם ולעשות להם טוב. לשניהם. כך שמצב שבו את נותנת (אולי מתוך רחמים) לבעלך לעשות "כרצונו", זה לא באמת לתת. זה לקחת. זה להפוך את היחסים הקדושים והטהורים למשהו שעניינו הוא לפרוק לחץ. וזה יותיר את בעלך ח"ו עוד יותר מתוסכל וחסר סיפוק. ורעב. כמעט כמו ח"ו יחסים מחוץ לנישואין.
את לא כלי שנועד לספק את הצרכים של מישהו. ובעלך הוא לא מכונה שצריכה שמישהו "יפרוק" את הקיטור שיש בה.
ואני בטוח לחלוטין שיחסים מהסוג שאת מתארת, יגרמו תסכול ובושה לשניכם.. בסופו של תהליך. זה היה נכון גם אם היית משתתפת בעל כרחך בכל הענייןף וודאי וודאי אם בעלך "יתחיל לבד".
אזז נראה שההצעה הזו היא בעיה גדולה.
אז מה כן?
א) לא בטוח שנשים בהריון אמורות להיות כל כך לא מעוניינות. זה מין מיתוס שצריך לבדוק האם הוא נכון. להיפך, מהניסיון שלי במשך הרבה הרבה שנים כמשיב בתחום הזה, לעיתים קרובות מאוד, קרובות הרבה יותר, יש עליה בצורך המיני של נשים בתקופת ההריון. יותר צורך בחיבה, בחיבוק ונישוק וכדומה. אז דבר ראשון כדאי מאוד לבדוק האם את באמת כל כך לא מעוניינת, או שזה משהו שניתן להתגבר עליו. אני די בטוח שאם תתחילי מהצד החיבתי שבדבר (האהבה), תוכלי להביא את עצמך למצב של רצון או לפחות של אי דחיה. כלומר- תדברו דיבורי אהבה, חיבה, תגידו דברים של משיכה, של רצון הדדי, נשיקות וכו'... בגדים יפים, בושם וכדומה.
ב) גם אם את לא מעוניינת במין עצמו (בחדירה), בטח ובטח שאת רוצה וצריכה את כל מה שמסביב... את החיבוק, התמיכה, החיבה וכדומה... ובהחלט יתכן להתחיל משם. להתחיל עם חיבה גלויה. ולהספתק בזה בשלב ראשון. ולראות איך זה מוביל למצב של חיבור. בהחלט יתכן שהשלב האחרון, של החיבור, לא יהיה לטעמך, אולם אז זזה כבר משהו שונה. היתה חיבה, היינו רגשות... ואת "מסייעת" מעט מאוד רק בשלב האחרון בניגוד לרצונך הישיר, זה כבר משהו אחר לגמרי. כמובן שאם את נרתעת לגמרי וזה מכאיב או משהו, זה פחות שייך. אבל את לא מתארת שזה המצב.
ג) אולי יש מקום גם למנוע ממש חדירה תמיד. אפשר חיכוך, ליטוף ביד, כל מיני דברים שיחברו ביניכם.
ד) בכל מקרה, בוודאי שהכי פחות נכון, ואולי אפילו על סף החטא זה לגרום לבעלך לחשוב שאת עושה לו טובה. זה דבר נוראי. יחסי מין הם דבר דו כיווני, לא מעשה של האשה.
אני די בטוח שמאהבתך את בעלך תוכלי להביא את עצמך לקצת יותר ריגוש. לא חייבים להיות תמיד 100%. גם 60 אחוז זה בסדר... אבל לא להתייחס לזה כאל מעשה של צדקה שבו את נותנת לו להשתחחר מלחץ. זה יהרוס לכם שנים קדימה.
בהצלחה
טוב. כפי שנדמה לי שאת בעצמך מבינה (כך אני חושב שהבנתי מסגנון השאלה שלך, הקצת יבש), מה שאת מתארת זו בעיה.
המטרה של יחסי אישות איננה להקל על הבעל, וזו לא טובה שהאשה עושה לו. כמובן. המטרה העליונה של יחסי אישות היא לחבר את בני הזוג, למזג אותם ולעשות להם טוב. לשניהם. כך שמצב שבו את נותנת (אולי מתוך רחמים) לבעלך לעשות "כרצונו", זה לא באמת לתת. זה לקחת. זה להפוך את היחסים הקדושים והטהורים למשהו שעניינו הוא לפרוק לחץ. וזה יותיר את בעלך ח"ו עוד יותר מתוסכל וחסר סיפוק. ורעב. כמעט כמו ח"ו יחסים מחוץ לנישואין.
את לא כלי שנועד לספק את הצרכים של מישהו. ובעלך הוא לא מכונה שצריכה שמישהו "יפרוק" את הקיטור שיש בה.
ואני בטוח לחלוטין שיחסים מהסוג שאת מתארת, יגרמו תסכול ובושה לשניכם.. בסופו של תהליך. זה היה נכון גם אם היית משתתפת בעל כרחך בכל הענייןף וודאי וודאי אם בעלך "יתחיל לבד".
אזז נראה שההצעה הזו היא בעיה גדולה.
אז מה כן?
א) לא בטוח שנשים בהריון אמורות להיות כל כך לא מעוניינות. זה מין מיתוס שצריך לבדוק האם הוא נכון. להיפך, מהניסיון שלי במשך הרבה הרבה שנים כמשיב בתחום הזה, לעיתים קרובות מאוד, קרובות הרבה יותר, יש עליה בצורך המיני של נשים בתקופת ההריון. יותר צורך בחיבה, בחיבוק ונישוק וכדומה. אז דבר ראשון כדאי מאוד לבדוק האם את באמת כל כך לא מעוניינת, או שזה משהו שניתן להתגבר עליו. אני די בטוח שאם תתחילי מהצד החיבתי שבדבר (האהבה), תוכלי להביא את עצמך למצב של רצון או לפחות של אי דחיה. כלומר- תדברו דיבורי אהבה, חיבה, תגידו דברים של משיכה, של רצון הדדי, נשיקות וכו'... בגדים יפים, בושם וכדומה.
ב) גם אם את לא מעוניינת במין עצמו (בחדירה), בטח ובטח שאת רוצה וצריכה את כל מה שמסביב... את החיבוק, התמיכה, החיבה וכדומה... ובהחלט יתכן להתחיל משם. להתחיל עם חיבה גלויה. ולהספתק בזה בשלב ראשון. ולראות איך זה מוביל למצב של חיבור. בהחלט יתכן שהשלב האחרון, של החיבור, לא יהיה לטעמך, אולם אז זזה כבר משהו שונה. היתה חיבה, היינו רגשות... ואת "מסייעת" מעט מאוד רק בשלב האחרון בניגוד לרצונך הישיר, זה כבר משהו אחר לגמרי. כמובן שאם את נרתעת לגמרי וזה מכאיב או משהו, זה פחות שייך. אבל את לא מתארת שזה המצב.
ג) אולי יש מקום גם למנוע ממש חדירה תמיד. אפשר חיכוך, ליטוף ביד, כל מיני דברים שיחברו ביניכם.
ד) בכל מקרה, בוודאי שהכי פחות נכון, ואולי אפילו על סף החטא זה לגרום לבעלך לחשוב שאת עושה לו טובה. זה דבר נוראי. יחסי מין הם דבר דו כיווני, לא מעשה של האשה.
אני די בטוח שמאהבתך את בעלך תוכלי להביא את עצמך לקצת יותר ריגוש. לא חייבים להיות תמיד 100%. גם 60 אחוז זה בסדר... אבל לא להתייחס לזה כאל מעשה של צדקה שבו את נותנת לו להשתחחר מלחץ. זה יהרוס לכם שנים קדימה.
בהצלחה
קדושה
אתה לא כותב בתשובה אם אתה נשוי או לא. או גיל... וזה חשוב מאוד לעניין.
בכל מקרה, כמובן שלא ניתן ל"התיר" באופן גורף. מבחינה הלכתית לכאורה צריך להילחם כמה שניתן. לנסות ולהילחם... שוב ושוב
ואם נופלים... אז קמים שוב. לכאורה קשה להגיד- זה מותר ליפול כדי להוריד לחץ.
כמובן שעיסוי, או כל דבר שכולל מישהו אחר, או אשה אמיתית... אסור לחלוטין. זו העבירה עצמה. ולא עושים עבירה כדי למנוע עבירה.
לגבי אוננות, זה מעט מעט שונה. למרות שאי אפשר ל"התיר" וצריך להילחם... אם זה קורה, צריך לזקוף את הגב ולהתחיל שוב.
כמובן שחכמים לימדו אותנו ש"איבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע...". מה שאומר שאם משחררים את הרסן, זה רק גורם פעמים רבות לעוד יותר לחץ... ולכן אם "מרעיבים" ונלחמים זה מקל את הלחץ...
אבל מניסיוני עם שאלות של אנשים, לפעמים הלחץ הוא ממש מטורף... ומשבש את החיים. אז אם נופלים (באופן פרטי, בלי נשים מבחוץ) אז קמים מיד.
אתה לא כותב בתשובה אם אתה נשוי או לא. או גיל... וזה חשוב מאוד לעניין.
בכל מקרה, כמובן שלא ניתן ל"התיר" באופן גורף. מבחינה הלכתית לכאורה צריך להילחם כמה שניתן. לנסות ולהילחם... שוב ושוב
ואם נופלים... אז קמים שוב. לכאורה קשה להגיד- זה מותר ליפול כדי להוריד לחץ.
כמובן שעיסוי, או כל דבר שכולל מישהו אחר, או אשה אמיתית... אסור לחלוטין. זו העבירה עצמה. ולא עושים עבירה כדי למנוע עבירה.
לגבי אוננות, זה מעט מעט שונה. למרות שאי אפשר ל"התיר" וצריך להילחם... אם זה קורה, צריך לזקוף את הגב ולהתחיל שוב.
כמובן שחכמים לימדו אותנו ש"איבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע...". מה שאומר שאם משחררים את הרסן, זה רק גורם פעמים רבות לעוד יותר לחץ... ולכן אם "מרעיבים" ונלחמים זה מקל את הלחץ...
אבל מניסיוני עם שאלות של אנשים, לפעמים הלחץ הוא ממש מטורף... ומשבש את החיים. אז אם נופלים (באופן פרטי, בלי נשים מבחוץ) אז קמים מיד.
הימנעות מפורנוגרפיה מול כאב פיזי
שלום, תודה על הכרת התודה. לפעמים כשכותבים משהו באינטרנט קשה לדעת אם הוא תפס או עזר למישהו או לא. אז אני שמח שזה עזר קצת. רק כדי שקוראים אחרים יבינו על מה מדובר, אני מצרף קישור לתשובה בנושא נדר כאמצעי להילחם בנפילות.
מצד שני, ברור שזו לא שיטה שתעבוד תמיד. אם אדם נפל במשך שנים (וכרגע זה אפילו לא משנה במה, או באיזה סוג של "התמכרות" מדובר...), אני מבין מניסיון שיהיו לו עוד נפילות בדרך. והחכמה היא לדעת לקום מהן. אני לא יודע אם מי שמפסיק לעשן, לדוגמא, לא לוקח אף פעם אף פעם סיגריה נוספת. החכמה היא שאם זה קורה ח"ו, לדעת להתגבר לצאת מזה ולחזור לקו.
אני מניח שזה נוגע לכל תחום של התמכרות. בטח בצפיה בפורנוגרפיה, שכפי שכתבתי כאן כמה פעמים, היצר הבסיסי הוא חלק מנפש האדם. ולכן, אם זה קורה, משלמים את "הקנס" שמוזכר בתשובה וממשיכים הלאה.
את העניין של ה"כאב" פגשתי לאחרונה בתחומים אחרים. זה התחיל מראיון שראיתי עם מישהי שמנסה להיגמל מסמים (במקרה שלה- ממש סמים קשים), והיא מתארת את הכאב האדיר שזה כרוך זו. היא לא מזכירה מה, רק מתארת "כאב". ואומרת כמה פעמים שכשכאב מגיע, פעמים רבות ההעדפה שלה היא לוותר להתמכרות ורק לא לחוש את הכאב יותר. אני מניח שזה משהו קיצוני הרבה הרבה יותר מאשר מה שאתה חשת. אבל זה דבר ששמעתי עליו מאז. פעם אמר לי משהו שמנסה להפסיק עם סיגריות שרק המחשבה של לשבת עם חברים במרפסת בלי לעשן גורמת לו עצבות אדירה. שהוא לא יכול לשאת את העצבות (התיאורטית הזו) ומיד הוא מבטיח לעצמו שהוא לא יפסיק.
האם זה אומר שאתה מכור לפורנוגרפיה? יתכן. אולי זה סימן. אבל הכאב הזה הוא כנראה חלק מהענין אצל חלק מהאנשים. ואפילו "עצבות" מהניתוק. כרגע יש משהו שמספק לך ריגוש, דופמין, ממלא את המח באיזה עונג פיזי, שאני מניח שאם הגוף נפרד ממנו, זה יכול ל"כאוב". אולי אפילו חזק. כאב דמיוני אולי (כי זה לא סמיםן הרי, זה לא צורך שהופך להיות פיזי)
שוב, בהגזמה גדולה, אני יכול לומר שבמסגרת המחקרים הלא מדעיים שלי בעניין, אחד הדברים שלמדתי הוא שיש פעמים רבות שנרקומנים (שוב, מדובר על התמכרות לסמים, משהו חמור וקשה להתמודדות בהרבה כנראה), פעמים לוקחים מנת יתר לא בטעות. מה שמקובל לחשוב.
הם קוראים לה זריקת הזהב, כי היא משחררת אותם מהצורך הפנימי המטורף הזה. נותנת להם חופש מהעבדות שהיא נגד רצונם. ואז הם "טועים" ולוקחים יותר מידי ומתים. ומרגישים משוחררים. אני לא חושב שזה המקרה אצלך, כמובן, או שיש מקום להשוות כרגע... אבל זה משהו שקיים. כמו שאומר הרב קוק- שטף הרצון החיצוני שנגד הרצון הפנימי, שטף הרצון לרע (והוא מדבר על כל חטא), שסותר את הרצון הטוב של כל אדם- הוא הגיהנם בעצמו. ואני מניח שלזה הוא מתכוון.
ככה שיש את העניין הזה של הכאב. כנראה. השאלה היא האם הוא נובע מהדמיון או מהגוף. אני לא יודע אם יש דרך לבדוק. זה אולי לא משנה למי שכואב לו כרגע בלב... אבל זה כן משנה את דרכי ההתמודדות. עם מחסור בדופמין, לדוגמא, אפשר אולי להתמודד עם פעילות גופנית עצימה, או עם מיינדפולנס. אבל אם הכאב נובע מהדמיון... זה בהחלט הרבה הרבה יותר לטיפול. כי הדמיון שולט בנו הרבה יותר. ואני מניח שמי שסובל מ"כאב" שנובע מדמיון, ממש ממש סובל ובטוח שהוא עומד למות כל רגע (או להשתגע, או לחלות או משהו אחר). ככה שזה הרבה יותר קשה.
האמתה יא שאין לי ממש כלים סדורים איך להתמודד עם זה.כפי שכתבתי, שמעתי על זה, אבל לא על דרכי התמודדות עם העניין. אבל אני מניח שצריך את כל הכלים שכבר הזכרנו כל כך הרבה פעמים...
לעבור את השלבים- להסביר לעצמך עד כמה הדבר הזה הוא שטות (לא הכאב, הרצון לגלוש למקומות לא צנועים), עד כמה זה לא מוליך לשום מקום רציני. כמה התעשיה הזו היא רמאות אחת גדולה, כמה המוחות של מי שיוצר את התכנים הללו חולים... וכמה הכסף הוא המעורב והמשפיע בזה. ועוד ועוד אמירות ו"שכנועים"שכליים עצמאיים. כדי להשפיע מעט על הדמיון לראות קצת את הצד ההגיוני.
השלב הבא הוא ההתמודדות- הסחת דעת, שמחה, ניסיון לחשוב על דברים חיוביים, העסקה עצמית, כל מיני כבלים אישיים (בדוגמת הנדרים שהזכרת), חסימות מעשיות על הטלפון והמחשב, לימוד תורה... ועוד. כמגוון העצות הרבות מאוד שכתבתי כאן במשך השנים.
ואז, אם יש כאב בוער, ונופלים בגללו, או מפחדים בגללו (זה גם משהו שלמדתי עם השנים, שהכאב מפתח מין פחד כזה... כלומר- הפחד מהכאב הופך להיות יותר גרוע מהכאב עצמו), אז לדעת איך לקום, כי הקימה המהירה היא לא פחות חשובה מממניעת הנפילה.
וכמובן, גם בשלב של "כאב", להזכיר לעצמנו שזה הכל דמיון שכל ה"משחקים" שם הם אומללים, שחקנים שעושים זאת בשביל כסף. הסיפורים לא אמיתיים, הכל שקר וגוסות רוח וסבל אמיתי של אנשים המוכרים את גופם. זה אולי לא עובד בשניות של הטירוף עצמו, אבל לאורך זמן אולי כן.
ככל שחולף הזמן ואני שומע מאנשים על ההתמודדות עם זה, אני מבין כמה זה דמיון חזק, משוגע כזה שמשתלט לאנשים על המח, ומצייר כל מה שרע באור נפלא, כל שקר ו"חיוך" על המסך כעונג גדול... כאשר מדובר בסבל אמיתי, הן של היוצרים של כל העולם הזה והן של הצופים...
שלום, תודה על הכרת התודה. לפעמים כשכותבים משהו באינטרנט קשה לדעת אם הוא תפס או עזר למישהו או לא. אז אני שמח שזה עזר קצת. רק כדי שקוראים אחרים יבינו על מה מדובר, אני מצרף קישור לתשובה בנושא נדר כאמצעי להילחם בנפילות.
מצד שני, ברור שזו לא שיטה שתעבוד תמיד. אם אדם נפל במשך שנים (וכרגע זה אפילו לא משנה במה, או באיזה סוג של "התמכרות" מדובר...), אני מבין מניסיון שיהיו לו עוד נפילות בדרך. והחכמה היא לדעת לקום מהן. אני לא יודע אם מי שמפסיק לעשן, לדוגמא, לא לוקח אף פעם אף פעם סיגריה נוספת. החכמה היא שאם זה קורה ח"ו, לדעת להתגבר לצאת מזה ולחזור לקו.
אני מניח שזה נוגע לכל תחום של התמכרות. בטח בצפיה בפורנוגרפיה, שכפי שכתבתי כאן כמה פעמים, היצר הבסיסי הוא חלק מנפש האדם. ולכן, אם זה קורה, משלמים את "הקנס" שמוזכר בתשובה וממשיכים הלאה.
את העניין של ה"כאב" פגשתי לאחרונה בתחומים אחרים. זה התחיל מראיון שראיתי עם מישהי שמנסה להיגמל מסמים (במקרה שלה- ממש סמים קשים), והיא מתארת את הכאב האדיר שזה כרוך זו. היא לא מזכירה מה, רק מתארת "כאב". ואומרת כמה פעמים שכשכאב מגיע, פעמים רבות ההעדפה שלה היא לוותר להתמכרות ורק לא לחוש את הכאב יותר. אני מניח שזה משהו קיצוני הרבה הרבה יותר מאשר מה שאתה חשת. אבל זה דבר ששמעתי עליו מאז. פעם אמר לי משהו שמנסה להפסיק עם סיגריות שרק המחשבה של לשבת עם חברים במרפסת בלי לעשן גורמת לו עצבות אדירה. שהוא לא יכול לשאת את העצבות (התיאורטית הזו) ומיד הוא מבטיח לעצמו שהוא לא יפסיק.
האם זה אומר שאתה מכור לפורנוגרפיה? יתכן. אולי זה סימן. אבל הכאב הזה הוא כנראה חלק מהענין אצל חלק מהאנשים. ואפילו "עצבות" מהניתוק. כרגע יש משהו שמספק לך ריגוש, דופמין, ממלא את המח באיזה עונג פיזי, שאני מניח שאם הגוף נפרד ממנו, זה יכול ל"כאוב". אולי אפילו חזק. כאב דמיוני אולי (כי זה לא סמיםן הרי, זה לא צורך שהופך להיות פיזי)
שוב, בהגזמה גדולה, אני יכול לומר שבמסגרת המחקרים הלא מדעיים שלי בעניין, אחד הדברים שלמדתי הוא שיש פעמים רבות שנרקומנים (שוב, מדובר על התמכרות לסמים, משהו חמור וקשה להתמודדות בהרבה כנראה), פעמים לוקחים מנת יתר לא בטעות. מה שמקובל לחשוב.
הם קוראים לה זריקת הזהב, כי היא משחררת אותם מהצורך הפנימי המטורף הזה. נותנת להם חופש מהעבדות שהיא נגד רצונם. ואז הם "טועים" ולוקחים יותר מידי ומתים. ומרגישים משוחררים. אני לא חושב שזה המקרה אצלך, כמובן, או שיש מקום להשוות כרגע... אבל זה משהו שקיים. כמו שאומר הרב קוק- שטף הרצון החיצוני שנגד הרצון הפנימי, שטף הרצון לרע (והוא מדבר על כל חטא), שסותר את הרצון הטוב של כל אדם- הוא הגיהנם בעצמו. ואני מניח שלזה הוא מתכוון.
ככה שיש את העניין הזה של הכאב. כנראה. השאלה היא האם הוא נובע מהדמיון או מהגוף. אני לא יודע אם יש דרך לבדוק. זה אולי לא משנה למי שכואב לו כרגע בלב... אבל זה כן משנה את דרכי ההתמודדות. עם מחסור בדופמין, לדוגמא, אפשר אולי להתמודד עם פעילות גופנית עצימה, או עם מיינדפולנס. אבל אם הכאב נובע מהדמיון... זה בהחלט הרבה הרבה יותר לטיפול. כי הדמיון שולט בנו הרבה יותר. ואני מניח שמי שסובל מ"כאב" שנובע מדמיון, ממש ממש סובל ובטוח שהוא עומד למות כל רגע (או להשתגע, או לחלות או משהו אחר). ככה שזה הרבה יותר קשה.
האמתה יא שאין לי ממש כלים סדורים איך להתמודד עם זה.כפי שכתבתי, שמעתי על זה, אבל לא על דרכי התמודדות עם העניין. אבל אני מניח שצריך את כל הכלים שכבר הזכרנו כל כך הרבה פעמים...
לעבור את השלבים- להסביר לעצמך עד כמה הדבר הזה הוא שטות (לא הכאב, הרצון לגלוש למקומות לא צנועים), עד כמה זה לא מוליך לשום מקום רציני. כמה התעשיה הזו היא רמאות אחת גדולה, כמה המוחות של מי שיוצר את התכנים הללו חולים... וכמה הכסף הוא המעורב והמשפיע בזה. ועוד ועוד אמירות ו"שכנועים"שכליים עצמאיים. כדי להשפיע מעט על הדמיון לראות קצת את הצד ההגיוני.
השלב הבא הוא ההתמודדות- הסחת דעת, שמחה, ניסיון לחשוב על דברים חיוביים, העסקה עצמית, כל מיני כבלים אישיים (בדוגמת הנדרים שהזכרת), חסימות מעשיות על הטלפון והמחשב, לימוד תורה... ועוד. כמגוון העצות הרבות מאוד שכתבתי כאן במשך השנים.
ואז, אם יש כאב בוער, ונופלים בגללו, או מפחדים בגללו (זה גם משהו שלמדתי עם השנים, שהכאב מפתח מין פחד כזה... כלומר- הפחד מהכאב הופך להיות יותר גרוע מהכאב עצמו), אז לדעת איך לקום, כי הקימה המהירה היא לא פחות חשובה מממניעת הנפילה.
וכמובן, גם בשלב של "כאב", להזכיר לעצמנו שזה הכל דמיון שכל ה"משחקים" שם הם אומללים, שחקנים שעושים זאת בשביל כסף. הסיפורים לא אמיתיים, הכל שקר וגוסות רוח וסבל אמיתי של אנשים המוכרים את גופם. זה אולי לא עובד בשניות של הטירוף עצמו, אבל לאורך זמן אולי כן.
ככל שחולף הזמן ואני שומע מאנשים על ההתמודדות עם זה, אני מבין כמה זה דמיון חזק, משוגע כזה שמשתלט לאנשים על המח, ומצייר כל מה שרע באור נפלא, כל שקר ו"חיוך" על המסך כעונג גדול... כאשר מדובר בסבל אמיתי, הן של היוצרים של כל העולם הזה והן של הצופים...
זרע לבטלה
טוב, יש כאן שני עניינים.
הראשון הוא העניין הזוגי, שאותו צריך לפתתור. אם זה לא אפשרי,אז זה לא.אבל אני לא חושב שניתן לפתור אתהבעיה האישית בתחום הזה מבלי להתייחס לצד הזוגי.. התיאור שלך הוא באמת קשה ומטריד... אבל העניין בטח לא מתחיל מהנושא של יצר מין או תאווה. זה מתחיל ממקום אחר לגמרי. זה לא עניין של אישות, אלא של זוגיות.
לגבי הנושא של עצם השז"ל, אני מבין כעת את התמונהץ ואני לא ממש יודע מה אפשר לומר מבחינה הלכתית בעניין הזה. זה עדיין עניין אסור. כי שז"ל זה איסור. ואני לא ממש יודע מה אפשר לעשות מבחינה הלכתית בנושא הזה. זה לא אומר שכל נפילה היא גזר דין מוותת חס וחלילה. אבל אני לא רואה היתר הלכתי במצב כזה.
זה כמו מישהו שהוא אלמן ח"ו, או לא מוצא שידוך... זה לא מתיר לו הוצאת זרע כי קשה. אם הוא יוציא? אולי זה פחות חמור ממישהו נשוי. אבל זה עדיין איסור.
אני הייתי מציע להתמודד עם זה בפן ההלכתי כמו שזה- זה איסור. כמו כל איסור שבת, כמו איסור אחר... ואם נופלים, צריךלהתמודד עם הנפילה אני לא רואה איך אפשר ל"התיר".
ובצד הזוגי- זה באמתת מצריך גישה אחרת לגמרי. ייעוץ זוגי אמיתי או משהו כזה.
טוב, יש כאן שני עניינים.
הראשון הוא העניין הזוגי, שאותו צריך לפתתור. אם זה לא אפשרי,אז זה לא.אבל אני לא חושב שניתן לפתור אתהבעיה האישית בתחום הזה מבלי להתייחס לצד הזוגי.. התיאור שלך הוא באמת קשה ומטריד... אבל העניין בטח לא מתחיל מהנושא של יצר מין או תאווה. זה מתחיל ממקום אחר לגמרי. זה לא עניין של אישות, אלא של זוגיות.
לגבי הנושא של עצם השז"ל, אני מבין כעת את התמונהץ ואני לא ממש יודע מה אפשר לומר מבחינה הלכתית בעניין הזה. זה עדיין עניין אסור. כי שז"ל זה איסור. ואני לא ממש יודע מה אפשר לעשות מבחינה הלכתית בנושא הזה. זה לא אומר שכל נפילה היא גזר דין מוותת חס וחלילה. אבל אני לא רואה היתר הלכתי במצב כזה.
זה כמו מישהו שהוא אלמן ח"ו, או לא מוצא שידוך... זה לא מתיר לו הוצאת זרע כי קשה. אם הוא יוציא? אולי זה פחות חמור ממישהו נשוי. אבל זה עדיין איסור.
אני הייתי מציע להתמודד עם זה בפן ההלכתי כמו שזה- זה איסור. כמו כל איסור שבת, כמו איסור אחר... ואם נופלים, צריךלהתמודד עם הנפילה אני לא רואה איך אפשר ל"התיר".
ובצד הזוגי- זה באמתת מצריך גישה אחרת לגמרי. ייעוץ זוגי אמיתי או משהו כזה.
זרע לבטלה
הבנתי יותר. תודה על הההבהרה. אבל יש לי עוד שאלה טכנית. סליחה- אם אין כח גברא ואין קישוי. איך יתכן זרע לבטלה?
כלומר- אתה למעשה לא יכול להוציא זרע. לא?
אז מה בעצם הבקשה שלך מאשתך (הבקשה שלא נענית), אם אין אפשרות ליחסים, ואין שז"ל, ואין אפשרות כזו רפואית, אז מה בעצם אתה מבקש ממנה?
כרגע הכוונה הכי טכנית. בלי קשר להלכה או לדת.
הבנתי יותר. תודה על הההבהרה. אבל יש לי עוד שאלה טכנית. סליחה- אם אין כח גברא ואין קישוי. איך יתכן זרע לבטלה?
כלומר- אתה למעשה לא יכול להוציא זרע. לא?
אז מה בעצם הבקשה שלך מאשתך (הבקשה שלא נענית), אם אין אפשרות ליחסים, ואין שז"ל, ואין אפשרות כזו רפואית, אז מה בעצם אתה מבקש ממנה?
כרגע הכוונה הכי טכנית. בלי קשר להלכה או לדת.
זרע לבטלה
אני מבין מאוד את הקושי, ומאוד מזדהה עם הכאב.
זה קושי מאוד גדול ותסכול גדול...
אבל מצד השאלה עצמה, אני לא ממש מבין מה השאלה. לכאורה אין כאן שאלה מעשית. זו שאלה פסיכולוגית, או זוגית, אבל אין כאן שאלה הלכתית או רבנית... מה יש כאן לומר?
הקושי שלא לבוא ליחסים כאשר היצר הוא כל כך חזק הוא קושי עצום. והעובדה היא שאשתך צריכה לעזור לך. אני לא כל כך מבין למה היא לא רוצה לעזור. ומה בדיוק הבעיה... אבל הקושי הוא במגרש הזוגי. מבחינה הלכתית בוודאי שאין כאן מקום להגיד משהו כמו- "אז אם אשתך לא רוצה, מותר לך להוציא שזל..". זה לא משהו שקיים הלכתית.
ולכן הפתרון חייב לבוא דרך הזוגיות שלכם. יתכן ויש מקום לא לדבר עם האשה על "תצילי אותי מחטא". כי זה נשמע קצת אגואיסטי אולי.... במקום זה אולי יש מקום להסביר את הקושי עצמו, הקושי והצורך הפיזי. את העניין של אהבה ורצון טוב בין זוגי. ולא רק העניין ההלכתי.
אני מצטער, למרות כל הכאב, אני לא רואה את הצד ההלכתי רוחני בעניין. צריך למצוא דרך לעבוד על זה זוגית.
אני מבין מאוד את הקושי, ומאוד מזדהה עם הכאב.
זה קושי מאוד גדול ותסכול גדול...
אבל מצד השאלה עצמה, אני לא ממש מבין מה השאלה. לכאורה אין כאן שאלה מעשית. זו שאלה פסיכולוגית, או זוגית, אבל אין כאן שאלה הלכתית או רבנית... מה יש כאן לומר?
הקושי שלא לבוא ליחסים כאשר היצר הוא כל כך חזק הוא קושי עצום. והעובדה היא שאשתך צריכה לעזור לך. אני לא כל כך מבין למה היא לא רוצה לעזור. ומה בדיוק הבעיה... אבל הקושי הוא במגרש הזוגי. מבחינה הלכתית בוודאי שאין כאן מקום להגיד משהו כמו- "אז אם אשתך לא רוצה, מותר לך להוציא שזל..". זה לא משהו שקיים הלכתית.
ולכן הפתרון חייב לבוא דרך הזוגיות שלכם. יתכן ויש מקום לא לדבר עם האשה על "תצילי אותי מחטא". כי זה נשמע קצת אגואיסטי אולי.... במקום זה אולי יש מקום להסביר את הקושי עצמו, הקושי והצורך הפיזי. את העניין של אהבה ורצון טוב בין זוגי. ולא רק העניין ההלכתי.
אני מצטער, למרות כל הכאב, אני לא רואה את הצד ההלכתי רוחני בעניין. צריך למצוא דרך לעבוד על זה זוגית.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא צניעות - בינו לבינה
מוצרים








