המותר והאסור בעת ממשלת מעבר

1. מעולם לא הסתרתי את דעותיי לרבות בענייני חוץ, ביטחון, פנים, חברה וכלכלה.
אולם, אני מסרב לתייג עצמי בתווית פוליטית, שכן מאז 1980, איני חבר באף מפלגה (עקב תיעוב והתנגדות לשיטה הפוליטית הקיימת, שבה המפלגות השתלטו על העם ועל כספו, לאחר גניבת השלטון בשנת 1949, עם פיזור "האסיפה המכוננת"); לכן, אני מגדיר עצמי כיהודי, ומכאן גוזר את דעותיי בכל הנוגע לעולם החיצוני והפנימי (קרי – נאבק למען זהות עברית למדינת ישראל, ומתנגד חריף לקפיטליזם חזירי).
אולם, פנייתי – דנן, אינה פועל יוצא מדעותיי "הפוליטיות", אלא אך ורק על בסיס תורת המשפט הישראלי, הבינלאומי וכללי הצדק הטבעי.
 
2. א. אין חולק כי "האסיפה המכוננת" שנבחרה עם הקמת המדינה, פיזרה עצמה שלא כחוק, והייתה מנועה מלהכריז על עצמה כ"כנסת הראשונה".
ולפיכך, יש מחלוקת אם הכנסות שנבחרו אחר-כך, היו רשאיות לחוקק חוקה או "מיני-חוקה"; השופט בדימוס מ. חשין, סבר כי הדבר אסור והסמכות שמורה רק ל"אסיפה מכוננת" שתבחר במיוחד לצורך כך (ראו הלכת מזרחי נ' מגדל); והצדק עמו!
ב. אין חולק כי במגילת העצמאות אין אזכור להיותנו מדינה דמוקרטית, אלא רק יהודית, ולא בכדי כך נעשה!!
לכן, הכנסת הייתה מנועה מלקבוע בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", כי אנו מדינה יהודית-דמוקרטית; שכן בכך יש "מיני-חוקה" וגם סתירה למגילת העצמאות (זו סמכות השמורה רק ל"אסיפה מכוננת").
ג. מגילת העצמאות אינה מסמך הצהרתי אלא קונסטיטוציוני, שכן מכוחו נעשו הפקודות הראשונות, שלפיהן נבחרה "האסיפה המכוננת" בשנת 1949, ואושרה מערכת בתי-המשפט, ששימשו את השלטון הבריטי ב-א"י.
לכן, בג"צ היה מנוע מלקבוע כי מגילת העצמאות הינה רק מסמך דקלרטיבי, ולכן ניתן לשנותה.
כל עוד "אסיפה מכוננת" - שנבחרה ככזו - לא חוקקה חוקה או מעין חוקה (בכל הנוגע לסדרי שלטון ומשפט), לאף גורם אין זכות לשנות ו/או לפרש את האמור במגילת העצמאות!
ד. אין חולק כי ישנה סתירה פנימית (לפחות אצל רבים) במינוח: מדינה יהודית ודמוקרטית, והא-ראייה: טענת המגזר הערבי בישראל, שאם ישראל הינה דמוקרטית, אזי יש לבטל את "חוק השבות" ולכונן מדינת כל אזרחיה!
ה. בג"צ (ואף בימ"ש אחר) מנוע מלדון בנושאים הקשורים לענייני חוץ וביטחון, שכן אלו הינם אינטרסים קיומיים, וככאלו – אמורים להיות מוחלטים אך ורק ע"י ממשל שנבחר כדין! (קרי – עפ"י שיטת שלטון שנחקקה ע"י אסיפה מכוננת)
ו. באף מדינה נאורה, ביהמ"ש העליון לא דן ולא הכריע בנושאים כפי שבג"צ התיר לעצמו: חיבור חשמל לעזה; תוואי גדר ההפרדה ביו"ש; סוגי נשק ופצצות המותרים בעת מלחמה וכד'.
ז. אין חולק כי מדינת ישראל, הוכרה ע"י אומות העולם, בהחלטת האו"ם מיום 29.11.47, ולפיה: בשטח שבין הים לירדן, תוקמנה שתי מדינות: יהודית וערבית, כאשר הראשונה תהיה בית לאומי לעם היהודי בלבד!
אולם, הערבים שחיו בארץ וכל מדינות ערב, סירבו להכיר בהחלטה זו, תקפו בנשק את הישוב היהודי, במטרה לאיין את החלטת האו"ם ולהשמיד את היהודים.
אין חולק, כי העולם הנאור לא עשה דבר כדי למנוע את מלחמת השמד הנ"ל, ואילו הערבים היו מנצחים, האו"ם היה משלים עם כך ואף ספינה לא הייתה נשלחת לארץ כדי למלט יהודים!
לכן, לנו אין מחויבות למימוש החלטה זו – כיום, אלא – נהפוך הוא!

3. גם אם נניח כי לבג"צ מותר לפסוק בנושאי חוץ וביטחון (וזה אסור), אזי – הנר המשפטי שלרגליו, אמור להיות רק סעיף 2 דלעיל! קרי – מדינת ישראל נועדה לעם היהודי, ויש לשמור מכל משמר את האינטרס הקיומי ואת הזהות היהודית של המדינה. כל שיקול אחר – הנו זר, פסול ולא חוקי!! קל וחומר שפסיקה נוגדת, אסורה בתקופת ממשלת מעבר!
לאור הנ"ל, נבחן את פסיקת הבג"צ והתנהלות שופטי ביהמ"ש העליון, בכל הקשור להחלטות הממשלה ופסקי-דין מערכת בתי-המשפט, בתקופה שבה מכהנת ממשלת מעבר.

4. אני מסכים לקביעה העקרונית של השופטים החברים כיום בוועדה לבחירת שופטים (ה"ה: דורית בייניש, אדמונד לוי ואיילה פרוקצ'יה) כי בתקופת מעבר, אין לקבוע ולהחליט בנושאים עקרוניים, ואין למנות מינויים חשובים; ולכן – ראוי היה שלא לכנס כעת את הוועדה לבחירת שופטים (כפי שדרש שר המשפטים, פרופ' פרידמן), כדי לבחור שופטים חדשים ו/או לקדם שופטים נוכחיים!
אולם, קביעה שכזו, מחייבת בכל הרבדים של השלטון, ולכן: ממשלת מעבר מנועה מלהכריע בדברים עקרוניים (למעט אם נולד צורך קיומי, כגון מלחמה או איום במלחמה), וגם מנועה מלמנות אנשי מפתח.
אם הקביעה העקרונית הנ"ל, לא חלה בכל המישורים של השלטון הזמני, אזי זכותה של הוועדה לבחירת שופטים, להתכנס ולבחור שופטים, גם בנוכחות של רוב חבריה (ולא במינימום הנדרש, שהנו 7).
דהיינו, לא יתכן כי קביעה עקרונית שכזו, תחול רק במישור שבו יש אינטרס ברור לשופטים החברים בוועדה הנ"ל (קרי – למנוע מיתר חברי הוועדה, לבחור במועמדים מסוימים!), ואילו – הזרוע המבצעת (הממשלה) תמשיך בפעילותה ותחליט כאילו אינה זמנית!

5. א. במסגרת האיפוק הכפוי על כל זרועות השלטון (והיום גם על הכנסת, שכן זו הסכימה לפזר עצמה ולקבוע מועד בחירות לכנסת ה-18), חל גם איפוק וריסון בפסיקה – ובעיקר של ביהמ"ש העליון – שעניינה נושאים פוליטיים – מדיניים.
לכן, בג"צ היה מנוע מלחייב את המחזיקים "בבית המריבה" בחברון, לפנותו לאלתר, אלא לאפשר לשלטון שיבחר בפבר' 09, לדון ולקבוע עמדתו; ומאידך – אסור היה לפרקליטות המדינה לדרוש פינוי המחזיקים בבניין – לאלתר.
(קל-וחומר, כאשר עניין זכות הבעלות תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי בירושלים!)
למיטב זכרוני, לא קרה כי בימ"ש חייב מחזיק בנדל"ן – לפנותו, למרות ששאלת הבעלות טרם נפתרה, ולמרות שאין חולק כי לכאורה, למחזיק הנוכחי זכות להחשב כבעלים!
ב. אין חולק כי שאלת הבעלות והחזקה "בבית המריבה", הפכה לסלע מחלוקת פוליטית ומדינית, בין השמאל לימין, ובין הציבור המגדיר עצמו יהודי, ובין ציבור הרוצה "מדינת כל אזרחיה", ובין מדינת ישראל ובין הרשות הפלשתינית.
לכן – אסור היה על בג"צ לקבוע כעת בשאלת החזקה הזמנית! (וכמובן שאסור היה על היוע"מ לממשלה לדרוש מבג"צ פינוי מיידי של המחזיקים בבניין).
ג. מבלי לגרוע מהאמור, לא היה ראוי כי הרכב השופטים שפסק על פינוי לאלתר, יכלול שופט ערבי (סלים ג'ובראן) ושופטת הידועה באג'נדה הפוליטית שלה (איילה פרוקצ'יה); ואם הוחלט לכלול הרכב זה, אזי כחלק ממותב בן 7 שופטים, או יותר! בזמנו, בארה"ב, נתנו לשופט יהודי לשפוט את בני הזוג היהודי, אתל ויוליוס רוזנברג, ולגזור דינם למוות; וכאן עושים דבר דומה (קרי – מה ששופט ערבי יחליט, הדבר ישמש כנגדו מצד חלק מסוים בציבור; לכן אסור היה להעמידו במצב שכזה).
ד. הא-ראייה להיגיון המשפטי אשר בטענתי, הינו כוונת שר האוצר להודיע לציבור על החלטתו בדבר הזרמת 20-15 מיליארד ₪, לעצירת המשבר הכלכלי-פינאנסי, מבלי לקבל אישור לכך מוועדת הכספים של הכנסת; בנימוק – כי בהרכב הנוכחי של וועדת הכספים ועקב הבחירות שבפתח, אין סיכוי כי הצעת האוצר תתקבל! (רק עקב הוראת רהמ"ש, הכרזת שר האוצר נדחתה, כדי להביאה תחילה בפני הקאבינט הכלכלי בממשלה).
ראו את האבסורד באירוע הנ"ל: שר האוצר מתעתד להזרים ו/או להסיט מהתקציב הנוכחי, סכום עתק, למטרות אחרות, מבלי שהדבר אושר ע"י המחוקק! תקציב שנתי מאושר בדרך של חקיקה, לכן כיצד משנים ללא אקט חקיקתי?! משמע, שר האוצר סבור, כי אם שופטי ביהמ"ש העליון, עושים דין לעצמם (קרי – השבתת הוועדה לבחירת שופטים), אזי גם הוא רשאי לשנות את התקציב, ולהעביר הר של כספים לעניין אחר, בנימוק שונה לחלוטין.
דהיינו, לא כי אנו בתקופת מעבר, אלא עקב הזמניות, אין סיכוי כי המחוקק יסכים להצעתו, לכן השר מדלג על המחוקק! זהו אבסורד, אך שר האוצר אינו מתבייש בכך! במדינה קטנה הנקראת ארה"ב, הממשל לא העז להקציב כסף לעצירת המשבר ללא אישור הקונגרס, אך אצלנו זה "חוקי"!!

6. לאור הבסיס המשפטי דלעיל, ולאור כללי הצדק הטבעי, וכדי למנוע שסע בעם ושפיכות דמים בחברון, אני קורא לנשיאת ביהמ"ש העליון וחבריה – השופטים, להקפיא את הקיים; ולא – זכותם של המחזיקים בבית המריבה לסרב לפינוי, ללא קשר לשאלת הבעלות, אלא אך ורק לאור האיפה-ואיפה שנעשתה ע"י ביהמ"ש העליון. קרי – אם חוקי להקפיא בחירת שופטים עקב ממשלת מעבר, אזי יש להקפיא כל עניין עקרוני; ואם אסור להקפיא, אזי חובה לבחור שופטים חדשים –כעת, ע"י ההרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים.