close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הבוקר... בשדירות

תושבים משדירות  יז סיוון, תשסז  6/3/2007

מתארגנים לבית הספר, אוספים את ארבעת הילדים, כבר מאחרים, השעה 07:48. הילדים ממש מפוחדים, לא רוצים ללכת לבית הספר ולהישאר לבד, שמא תפעל אזעקת ה"צבע אדום".

כך קרה הבוקר בשדרות...


מזל, אמא בת 37-

מתארגנים לבית הספר, אוספים את ארבעת הילדים, כבר מאחרים, השעה 07:48. הילדים ממש מפוחדים, לא רוצים ללכת לבית הספר ולהישאר לבד, שמא תפעל אזעקת ה"צבע אדום". לאחר שכנועים ודיבוב ממושך אנחנו יוצאים לחניית הרכב. מיד הילדים רצים לאחוז בידיי. ארבעת הילדים אוחזים לי בידיים, שני ילדים בכל יד, נכנסים לרכב, ומתחילים לנסוע. אך הבוקר הזה שונה מאוד מבוקר רגיל, הרחובות ריקים, כמעט ואין אנשים מסתובבים ברחובות. בתחנת האוטובוס עומדת אישה אחת במקום עשרה אנשים שמחכים שם כל בוקר בשעה הזו. עוד
בחור דתי אחד עם תיק גב, וזהו. אין נפש חיה. כמה דקות לשמונה- וככה הרחוב נראה??? ממשיכים לנסוע, ברכב יש שקט, הילדים כבר לא רבים ביניהם כמו בדרך כלל. ואז לפתע, אזעקת ה"צבע אדום" נשמעת ביללה צומרנית- "צבע אדום!" "צבע אדום!", הילדים צורחים מבכי ביחד עם האזעקה- "צבע אדום! צבע אדום!" צמרמורת עברה בי. החניתי את הרכב במהירות בשולי הכביש. 15 שניות של פחד ובכי- איפה הקסאם יפגע הפעם? על הילדים שלי ועלי? או אולי על בעלי שכבר בעבודה? על המכולת? אולי על בית הספר? נקווה שהילדים ע דיין לא הגיעו לשם! יוסי ושירן צורחים, עידן מבוהל ומזיל דמעות, ואפילו גלית התינוקת בת השנתיים רטובה מדמעות... 10 שניות כבר עברו? מה עם הקסאם הארור הזה? שייפול כבר!!! רק לא על הילדים שלי! פיצוץ עז נשמע כ-200 מטר מאיתנו. הפחד חלף. נשמתי לרווחה. אך לפתע עוד פיצוץ, עוד קסאם, אך הפעם מהצד השני, "שמע ישראל"--- הילדים!!! אני מנסה להרגיע את הילדים הבוכים... "זהו, נגמר, אין קסאם. די תפסיקו לבכות". אני מנגבת את עיניי מהדמעות שמילאו את פניי מבלי ששמתי לב... "בואו ילדים", אמרתי, "חוזרים הביתה, לא הולכים לבית הספר היום".


שחר, 24-

יצאתי מהבית לכיוון הישיבה, השעה 07:50, הבוקר נראה ממש יפה ותמים, אך כל זה אחיזת עיניים, הרחוב ריק, אני ממשיך ללכת בדרכי וחושב על הכנסת ספר התורה שהייתה אתמול ונחת שם הקסאם. פשוט נס משמים שאף אחד לא נהרג. נקווה שהיום יהיה יותר טוב. פחות קסאמים. בחרתי ללכת בדרך קצרה יותר, דרך החנייה של הבלוקים ממול, אמא וארבעה ילדים מבוהלים יוצאים מהבניין. פחד! זה המבט שהיה לילדים בעיניים כשנצמדו לאמא שלהם, האמא, מעין המקום הבטוח האחרון שנשאר בעולם. המשכתי בדרכי, וחלפתי על פניהם, רציתי לעצור לרגע ולומר לילדים: "יהיה טוב!" אך משום מה לא עשיתי את זה. אולי כי אני בעצמי לא הייתי בטוח בזה כל כך. כל המצב המתסכל הזה, שיורים בנו, והממשלה שלנו לא עושה כלום! עזה מוחקת את שדרות, והממשלה לא מוכנה למחוק את עזה. ממש הומניטרי מצידם. אישה אחת, בת כ-40 לחייה, עומדת בתחנת אוטובוס הבודדה, כמנסה להחיות את הרחוב ללא הצלחה. מחכה לאוטובוס... נראה כאילו אפילו האוטובוס לא מוכן לצאת מהבית. עברתי את התחנה, ולפתע הצרחה הנוראה מכל מייללת בשמים: "צבע אדום!!!", "צבע אדום!!!" רצת י מיד לעיקול של הרחוב, נצמדתי לקיר והתכופפתי. "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים" התחלתי ללחוש בתפילה. איפה האישה מהתחנה? איפה היא מסתתרת? "מאין יבוא עזרי", האמא וארבעת הילדים... נקווה שלא יקרה להם כלום. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי"- מיד נזכרתי באשתי, הסתכלתי בשעון ונרגעתי, היא כבר מחוץ לשדרות, מחוץ לטווח ההרג, "צבע אדום!!!", "צבע אדום!!!" -"כי אתה עימדי... המה ינחמוני", ואז- שריקה חריפה באוויר, ופיצוץ מכיוון שכונת המגורים שמשמאלי, קמתי, התרחקתי מהקיר, העפתי מבט לכיוון הפיצוץ, ואז עוד שריקה חריפה, לא הספקתי להתכופף ועוד פיצוץ חזק, אך הפעם מהשכונת מגורים שמימיני. ה' ירחם, נקווה שאף אחד לא נפגע! עמדתי בשקט לרגע לשמוע אולי אם יש צרחה של פצוע שזועק לעזרה... אך שקט... שקט של אימה.


קורא יקר, המילים האלו קרו הבוקר ליד הבית שלי בשדרות. אנחנו תושבי שדרות נטבחים ומוצאים להורג מדי יום ואין שום תגובה מספקת מצד הצבא והממשלה שתפסיק את הרצח האיום הזה. העיר שדרות צריכה לתבוע לבג"ץ את ממשלת ישראל על הפקרת חיי תושביה, ואי מילוי תפקידה. קורא יקר, הממשלה לא עושה כלום אך יש ביד העם לשנות את זה. ידוע שהממשלה שלנו היא בובה של חוטים לרצונות העם המשתנים, זאת אומרת שההחלטה אם הרצח בשדרות יפסיק תלוי בך ובי. קום ותעשה!!! מי שחשב שמלחמת הלבנון השנייה נגמרה, לא ידע שאנחנו בעיצומה של מלחמת שדרות הראשונה!!!

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה